אין לי כוח לזה יותר.
אני יודעת שאני מתמודדת עם זה טוב. אני יודעת שאני מסוגלת. לפחות זה.
אם לא הייתי מודעת לזה שאני חזקה ויכולה להתמודד עם זה- הייתי נשברת כבר מזמן.
וכן, אני מדברת על התקפי החרדה שלי.
הם מגיעים בשני אופנים, עדיין לא החלטתי מי מהם יותר גרוע, אבל שניהם לא נעימים.
ונמאס כבר.
למה אני צריכה לרצות לקחת כדור שיסמם אותי בשביל להירדם?
למה אני צריכה לנשום ותוך כדי לחשוב שלא נכנס לי אוויר לגוף?
למה אני צריכה לחשוב שכל רגע הלב שלי עלול להפסיק לעבוד?
זה לא נורמלי.
וזה ממש ממש לא כיף.
אז טוב. בסדר. אני אמשיך לנסות להתמודד.
ואני אמשיך לשקר לעצמי.
ולדבר לעצמי.
ולנסות להרגיע את עצמי כל ערב מול המראה.
כי זה מה שאני יכולה לעשות.
כי לא נעים לי להתקשר באמצע הלילה לשני האנשים היחידים שאני חושבת שיוכלו לעזור לי.
כי אני לא יכולה לדבר עם אבא שלי שיצחק עליי או יזלזל בי.
כי אני לא יכולה לדבר עם אמא שלי שבטוחה שאני סתם עושה סצנות ורוצה צומי ולא מוכנה לטפל בי.
בזה.
אבל כבר לא אכפת לי.
כי הגעתי למסקנה שאני מצליחה להתמודד עם זה יפה מאוד.
לבד.
וזה מה שאני אעשה.
גם אם אני אצטרך לעשות את זה יום יום.
במשך כל החיים שלי.
עד הסוף.
של ההתקפים או של החיים.
מה שיבוא קודם.

דרך אגב- בנים. תרגיעו. ותכניסו את האגו שלכם להקפאה מהר.
ותלמדו לקלוט רמזים עבים.
נמאס. בכמה פוסטים כבר אפשר להמשיך להזכיר את הנושא העלוב הזה?
תעזבו אותי בשקט.
ואני מוכנה להתערב איתכם על מה שלא תרצו שאם הייתם יודעים על מה שכתוב בחלק הראשון של הפוסט המעורר רחמים הזה- לא הייתם מנסים מלכתחילה.