כבר שלושת-רבעי יום הבלוג שלי חוגג שנה!!
זה הזוי. כבר שנה?
שנה שעברה לי מהר, לאט, בשמחה, בעצב, בקלות, בקושי, בקצב, ברוגע, עם חידושים ושינויים, ועם הרגלים ישנים. שנה מלאה ושנה גם קצת ריקה. שנה.
כן, עברתי הרבה דברים בשנה הזאת. גם בהקשר של הבלוג וגם מחוץ למחשב...
בהקשר של הבלוג זה כולל להצליח להביע את המחשבות שלי בסדר יחסי בכתב, ולהסביר ולחשוף אותן בפני אחרים. להכיר אנשים חדשים במסגרת שונה. להישמע ב"קהל הרחב" [ע"י פוסטים שהגיעו למומלצים...]
עכשיו. בהקשר של החיים מחוץ למסך יש המון דברים, ואין סיכוי שאצליח לזכור את כולם ולהביע את כולם, או בכלל לרצות לכתוב כל-כך הרבה.
לכן אני אנצל את ההזדמנות ובפוסט השנה שלי אקבל את השרביט מידיה של Moz# המדהימה ואנסה לכתוב פה דברים מספיק מסכמים...(:
אז נתחיל.

1. אני אתחיל בהתייחסות למשהו טכני, כי לא מצאתי משהו אחר להתחיל בו. זה ישמע טיפשי, אבל את כל הפוסטים שאני כותבת פה אני כותבת קודם במסמך וורד. מטעמי נוחות בלבד. יש כמה שכתבתי קודם על דף, אח"כ בוורד ואח"כ העתקתי לדף העריכה בבלוג, אבל זה בעיקר בגלל שהמחשב[היחיד בביתי] לא היה פנוי באותו רגע. (כמו בפוסט זה ממש...XD)
2. עם כל כמה שזה שטחי- המראה שלי. אני לא מכוערת. לקח לי כמה שנים לקלוט את זה, אבל זה כנראה נכון. אבל אני גם לא ממש יפה. אני אוהבת את השיער שלי (והדבר המיוחד שיש בו...), והעיניים שלי לא רעות בכלל[כשאני בלי משקפיים], ואני אפילו לא מאוד שמנה. אבל התוצאה הכללית לא מוצלחת במיוחד. ואני גם לא בת טיפוסית שאוהבת להתלבש יפה ושופינג והכל,אז בכלל... אבל זה מה שיש ואני חיה עם זה.
3.אני גם נמוכה. מאוד. לפעמים אני מנסה להשלים עם זה ולהתנחם בעובדה שלא תהיה לי בעיה למצוא חבר[כשיגיע הזמן], כי כמעט כולם יותר גבוהים ממני (XD), אבל לפעמים זה באמת קצת מציק. אתמול, לדוגמא, מישהו קרא לי דרדסית. בגלל הגובה. זה היה בצחוק והוא גם ביקש סליחה, אז שיהיה. העובדה המצערת היא שאני כזאת נמוכה בעיקר בגללי, ולא רק בגלל גנים דפוקים. לפני בערך 4 שנים הייתי יותר שמנה מעכשיו, וניסיתי לרדת במשקל בדרכים מפגרות, שזה ממש דפק לי את הגוף. בסדר. על טעויות מפגרות של נערה מתבגרת טיפשה שעושה דברים לפי מה שהחברה מכתיבה לה- משלמים.
4. אני כוססת ציפורניים והמצב ממש קשה. גם פה יש לי נזק כמעט בלתי הפיך (כמו עם הגובה)- הציפורניים שלי ממש קטנות ויש להן צורה מוזרה. אבל אני בתהליכי גמילה(כן,בטח.) בזכות חברה מאוד טובה שלי שבאמת אכפת לה ממני[בלי קשר לזה שזה מגעיל אנשים...]^^ ואני בכל מקרה מצפצפת בקטע הזה על מה אנשים יגידו ומדגישה את הציפורניים המכוערות שלי בכל מיני לקים משוגעים ובולטים.
5. לא האמנתי שזה יקרה כל-כך מהר אבל... אני מתנדבת בצער בעלי חיים. אתמול הייתי שם בפעם הראשונה. והגעתי למסקנה שאני יותר אוהבת חתולים מאשר כלבים, אלא אם כן זה כלב ממש מתלהב שמראה המון אהבה[קופץ,מלקק,מתרגש]. אם זה כלב יבש... אני מעדיפה כבר חתול אדיש וחמוד. ואני מאוד רוצה לאמץ כלב או חתול[או שניהם] כשיהיה לי בית משלי!!
6. אני דתייה. כי אני מאמינה בה', וכי אני אוהבת את זה. לא בגלל ששטפו לי את המוח או משהו. ואני רק חייבת לומר- אני תמיד משתדלת לא לשפוט אנשים לפני שאני מכירה אותם ותמיד משתדלת לדון אנשים לכף זכות. אין שום סיבה שאחרים לא יוכלו לעשות את זה כלפי הדתיים, שזה אומר לא לשפוט, לא לחשוב שאתם יודעים הכל, לא להכיר מישהו דתי אחד ולהיות בטוחים שאתם מכירים את האוכלוסייה כולה... זה לא כזה קשה. מניסיון. (ולעולם לא הייתי מבקשת כזה דבר לפני שהייתי מבצעת אותו בעצמי...)
7. אני לא אוהבת את מה שקורה אצלי בבית. מהרבה בחינות. אין לי קשר טוב עם ההורים, אני לא באמת מרגישה שהם ההורים שלי, מה שהמילה הזאת לא אומרת... ואני גם לא אוהבת את רוב "דרכי החינוך" שלהם. ולא אוהבת את מה שהולך ביני לבין האחיות שלי(יש לי שתיים קטנות). אבל כנראה הבנתי את זה מאוחר מידי בשביל לשנות משהו בשלב הזה... ואני כל הזמן רק מקווה ומתפללת שאצלי בבית (בעתיד) זה לא יהיה ככה...
8. קשה לי מאוד לתת אמון בבני אדם. הרבה יותר ממה שקשה לי להתחבר אליהם. אני מאוד זהירה וחשדנית. זה בעיקר בגלל שיש לי טראומה משקרים. אף פעם לא הזכרתי את הנושא הזה פה אבל... במשך שלוש שנים (מכיתה ו' עד כיתה ח') החברה הכי טובה שלי שיקרה לי בצורה גורפת ועקבית על דברים גדולים. כל הזמן. עכשיו כבר כמעט סלחתי לה על זה, אבל באיזשהו מקום נפגעתי מזה בצורה רגשית מאוד. זה נשמע גרוע, אבל כמעט התגברתי על זה.  ואנחנו כבר לא חברות. נשארנו חברות למשך תקופה של שנה בערך אחרי שהיא הודתה בהכל, אבל עכשיו אנחנו סתם לומדות ביחד בכיתה ומדריכות ביחד בסניף... אבל אנחנו לא כמו פעם... שזה מוזר. הושפעתי מהסיפור הזה בהרבה מובנים. כן, גם לטובה. אבל עניין החוסר אמון באנשים היה אחד מההשפעות הגדולות של זה עליי...
9. יש לי התקפי חרדה. הם התחילו בערך לפני 10 חודשים. הם הגיעו פתאום. בבום. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה כל-כך מוזר. וחדש. גם עכשיו זה מוזר. גם עכשיו אני לא מבינה איך זה קרה. ולמה. וממה. ולמה זה מגיע לי. ואיך נפתרים מזה. המון שאלות שאין לי עליהן תשובה עדיין. אבל אני מתמודדת עם זה. למען האמת, אפילו כרגע אני חווה התקף קטן. וזה קשה. ובאמת שאין לי מושג לפעמים מה לעשות עם עצמי. ויש לי מזל שאני מספיק שפויה ושקולה והגיונית בשביל לא להתאבד או משהו כזה... אני מתמודדת כי אני יודעת שאני מספיק חזקה. שאני יכולה להתמודד עם זה, וכנראה בגלל זה זה נפל דווקא עליי ולא על מישהו יותר חלש שהיה משתגע אם זה היה קורה לו. כמו הרבה דברים שאני שמחה שקרו לי כי אני יודעת שאוכל לטפל בהם טוב יותר מאנשים אחרים שאני מכירה. כמו שאני יחסית מבינה[או חושבת שאני מבינה] למה דווקא המישהו הזה שאני מכירה חלה בסרטן ולא מישהו אחר. כי הוא מצליח להתמודד עם זה. עובדה,הוא יצא מזה. זה נשמע נוראי, אבל אני מאמינה בכל הלב בזה שכל המכשולים והדברים שבאים עלינו בחיים אלו רק דברים שיש בכוחנו להתמודד איתם. אז בגלל זה לא אכפת לי להמשיך להתמודד......
10. אנשים יכולים לחשוב שאני חלשה, חסרת ביטחון, טובה מידי, הססנית מידי, חסרת עמוד שדרה[ואני יכולה להמשיך עוד הרבה.] ויכול להיות שזה נכון. אבל העובדה היא שעם רוב הדברים שאני עכשיו- אני שלמה. ושמחה שאני כזאת. יש הרבה דברים שאני רוצה לשפר בעצמי, מי לא? אבל יש דברים שאני עושה ואני לא מתכננת לשנות[לפחות לא במכוון], פשוט כי אני מאמינה שהם נכונים. ואני אוהבת את העובדה הזאת אצלי. כי לפעמים אני יכולה ממש להיות מושפעת בקלות, וממש לשנות כיוון מחשבה בגלל מה שאחרים אומרים, אבל יש דברים שהם ממש יציבים אצלי. שזה טוב. כי גם אם אלו לא דברים מוצלחים במיוחד, העובדה שהם דברים שלי, שהם אני, שאני מאמינה בהם ואוהבת שהם קיימים בי- היא החשובה. ואני גם מאמינה שבזכות הדברים האלו אני אצליח להיות מספיק רגילה וגם מספיק מיוחדת בשביל להצליח להתקדם. להתקדם לאיפה? אני לא בטוחה בדיוק. מתישהו[לא ניכנס לפרטים כי זה עלול לחשוף אותי] הראו לנו ציור של עץ, והרבה דמויות מצוירות עליו בכל מיני מצבים. אני אמרתי שאני הדמות שמטפסת על הגזע, כי אני מאמינה שיש לי עוד לאיפה לשאוף ולהגיע גבוה, ואני גם מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה. מסוגלת לטפס למעלה.

זה היה יותר קל ממה שחשבתי. לא מאוד קל, אבל חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קשה למצוא דברים לכתוב.
הבעיה היחידה בכל העובדות האלו היא שהן ממש אני. ומי שמספיק מתוחכם בשביל לגלות שיש לי בלוג, עלול למצוא אותו בקלות כרגע. אבל אני משאירה את זה.
כי זה הבלוג שלי, וזאת אני וזהו.

ואני מעבירה את השרביט לבלוגרית.™ ולcuPcake . אל תשאלו למה כי אני לא אוכל לתת סיבות שישמעו הגיוניות ולא מסורבלות מידי...^^

אז אני רק מאחלת לעצמי שנה נוספת מלאה בחידושים ובדברים טובים וישנים, בדברים משמחים וטובים, וגם קצת בדברים רעים. כי צריך קצת איזון בחיים. בשביל לדעת להעריך, בשביל להצליח להישאר שפויים........

שבת שלום לכולם,אוהבת המון

Vanilla Light
גם אחרי שנה