 כינוי:
MadHatter בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2011
The Adventures of Rokil & Donisha Chapter Two.
אחח. אני באמת צריכה תוכנה שתערוך לי את המבנה של הטקסט.
בכתבן זה נראה אחלה.. בבלוג זה לא X[
פרק מעבר שכזה.
הוא פתח את עיניו והביט סביבו. לכמה רגעים הוא לא זיהה את המקום שבו נמצא, ואז הכל חזר אליו. אוהל, אלפית, אנשים חדשים ומקום חדש. הוא יצא מן האוהל והביט סביבו,
המחנה היה ריק פרט לאלפית ולעקרב. דוניאשה ישבה מעל העקרב והם שוחחו. הוא הבחין שהעקרב הרבה יותר גדול ממה שהוא היה אתמול בלילה, מספיק גדול כדי שאלפית כמותה,
אלפית יחסית גדולה תשב אליו ותראה קטנה. הם הבחינו בו ועצרו את שיחתם, דוניאשה חייכה אליו והזמינה אותו להצטרף, הוא היסס לרגע אך הסכים.
"אתה גדלת מאתמול בלילה, אתה גורם לי להאמין שהמשפט תאכל ותגדל הוא אמיתי" עקץ אותו רוקיל.
העקרב נראה כמחייך, רוקיל לא ידע אם הוא באמת מחייך, מכיוון שבחיים לא ראה עקרב מחייך "אחת מהיכולות שלי היא לשנות את הגודל שלי, אני סופג לתוכי את החול על מנת להגדיל את שטח הגוף שלי."
רוקיל לא הבין, אך הנהן בהסכמה. "ואם אתה מתפלא איפה כולם" הוסיפה דוניאשה;"הם הלכו לעסוק במקצועות שלהם, ממכירה לצייד. היום הוא היום החופשי שלי לכן אני עדיין כאן, מכיוון שזה היום הראשון שלך,
לא הערנו אותך." הוא המשיכה להביט בו בכל הזמן שדיברה. רוקיל לא הגיב.
רוח חזקה החלה לנשוב, הם הבחינו מרחוק בכמה סופות חול, הצמחים אשר גדלו ליד הנער זזו בפראות. אדם נעץ בהם מבטים ועקב אחריהם בעיניו.
"אלכימאי אובססיבי שכמותך, אני מניחה שאתה כבר מתכנן מה לעשות איתם!" צחקה דוניאשה. הוא רק נד בראשו כתשובה.
"סלחו לי אבל, עקרב אלכימאי?" שאל אותם רוקיל מופתע, הוא ניסה לתאר בראשו איך העקרב מכין דברים בעזרת זנבו, מה שגרם לו לחייך בטיפשות.
שניהם שתקו למספר דקות. המבט של שניהם נהפך למעט קודר, אך לבסוף אדם דיבר;"פעם הייתי בן אדם, אלכימאי מורשה מתאם השלטון, הייתי האלכימאי הראשי שמה."
רוקיל הרים את גבתו. אדם המשיך;"יום אחד המשמר בא אלי עם הצעה משונה." הוא הפסיק לכמה דקות, עיניו השחורות נפערו בכאב בזמן שהזיכרונות רצו במוחו.
"ראיתי מולי נערות עם פצעים, לאחת צמחו אצבעות נוספות, ורגלה נהפכה לזרוע של תמנון, עין אחת הייתה חסרה לה, השער שלה היה שרוף למחצה, השנייה הייתה מלאה בסימנים כחולים וסגולים
על גופה, תחבושות מלאות דם כיסו חלקים אחרים בגופה, לה היו חסרות שתי העיניים, לא היה לה שיער מלבד כמה שיערות בודדות באמצע הקרקפת, נראה ששיערה נתלש מראשה בכוח.
דבר משותף היה לשתיהן - צבע העור שלהן היה אפור, והעין שהייתה לבחורה הייתה אדומה, בירור שלי לאחר המקרה גילה שגם לשנייה. האוזניים שלהן היו ארוכות, אך לא באורך של אוזני אלף,
מעוקלות כלפי מתה בקצה שלהן. העור שלהם היה שונה מעור שאנחנו מכירים, שערות צמחו עליו בכמויות, בצבעים אדומים, המרקם שלו מחוספס ודומה יותר לאבן, ולשתיהן היה זנב. לבחורה הראשונה
הזנב היה חתוך למחצה. לשנייה רק שרוף בקצוות. הן היו גזע שלא הכרתי, ועד היום אין לי מושג מה סוגו. המשמר סיפר שהן בנות לבוגדים, אנשים אשר מסרבים להאמין באלים שלנו ובמלכה, אשר פעלו נגדה,
ועכשיו הן משמות כיצורים לניסוי, כל מה שקרה להן היה תוצאה של ניסויים מאלכימאים אחרים. הסיבה היחידה שלא קיבלתי אותן בשלמותם, הייתה כי לא הייתי באותה תקופה, יצאתי לחקור.
תחילה סירבתי, אך הם הוציאו צו שמראה שזאת פקודה מן המלכה לנסות עליהן דברים גם בידע שזה יגרום למותן. למזלן הן בכלל שרדו כדי להגיע אלי. תוכנית רצה במוחי והסכמתי, בנוסף ביקשתי שישאירו אותי לבד.
זוג הצעירות רעדו מולי והחלו לבכות, מתחננות שלא אעשה כלום. הברחתי אותן בדרך לא דרך, זייפתי בעזרת יכולתי סוג-של גופות, והגשתי אותם למשמר בטענה שזה הן. איני יודע איך הצבא גילה,
כנראה מתנגדי חקרו את השאריות על מנת לקחת את מקומי. את משרתי איבדתי והעונש היה שהביאו אלכימאי אופל שיהפוך את גופי לעקרב, ושילחו אותי מן המקום. עד היום אני במסע לחפש את אותו הלחש,
דוניאשה היא ידידתי מאותה תקופה, סיפור ליום אחר. ביחד אנחנו מחפשים דרך להפוך את הדבר הזה, אני רק מקווה ששתי המיסכנות שרדו".
כשסיים את דבריו השתררה שתיקה ארוכה, כל אחד היה שקוע במחשבותיו עם מבט עצוב על פניהם. לבסוף רוקיל אמר;
"אני מוכן לעזור לכם לחפש את אותו הלחש, לי גם ככה אין מטרה מוגדרת בחיי, אני מנסה לחיות." הוא חייך בסיום דבריו.
העקרב הנהן וענה:"באנו לעיר הזאת, אני והיא, על מנת לבדוק את כל ספרי הכישוף שנמצאים פה, אמרת שאתה גנב מנוסה לא? לכן המשימה שלך תיהיה לחדור לספריית ראש העיר,
ולגנוב כל ספר של לחשים שתמצא שמה, למרות שאני בספק שבאמת תמצא משהו. הוא לא הטיפוס של כשפים. אך זה המקום האחרון שנשאר לנו לבדוק בו."
"ומה יקרה אחר כך?" שאל רוקיל.
"במקרה והלחש אינו, נמשיך לעיר הבאה, במקרה וישנו, מה טוב!"
דוניאשה שתקה במהלך כל השיחה, היא חיכתה שדעתו של העקרב תיהיה מוסחת, היא הבחינה שמצב רוחו טוב מכיוון שמצא עזרה, והחליטה לנצל את המצב,
היא ידעה את נקודות החולשה שלו, נגעה בהן על מנת להקפיצו וצרחה "רוץ! תמיד רציתי לרכוב על עקרב!"
אדם, שלא יכל לעמוד בשקט "תפסיקי את זה משוגעת אחת!"
"לא לפני שתרוץ!".
הוא נאנח, ומצא את עצמו מרכיב אותך לעבר הנהר, הוא הרגיש מושפל. אך צחוקה והחיוך שנמרח על שפתייה המתיק את תחושת ההשפלה שלו, מאחוריהם הזדחל רוקיל
"חכו לי!! לי יש רק את טומסון! והוא לא מספיק גדול לסחוב אותי זה לא פייר!" מאחוריו הוא יללה, הוא יסתובב וראה את הזאב של דוניאשה רץ ועוצר מלפניו.
"תודה" לחש לו רוקיל ועלה על גבו, למזלו הוא היה קטן מימדים ויכל לרכוב על זאב יערות. שניהם רכבו אחרי האלפית המשוגעת והעקרב האומלל לכיוון הנהר.
כשרוקיל הגיע לנהר, הוא ראה את דוניאשה יושבת למרגלותיו. הנעליים שלה היו זרוקות מאחוריה, ורגליה היו שקועות בתוך המים. העקרב ישב הרחק ממנה, נועץ בקשתית המשוגעת מבטים מחשידים.
הוא לא בטח בה כרגע.
כשהבחינה במבטו החושד, היא החלה לצחוק. "בדיוק כמו שהיית בן אדם, תמיד היה לך פחד מנשים חזקות! אתה כזה חנון של אלכימיה לפעמיים. קיוויתי שלפחות זה שנהפכת לעקרב יהפוך אותך לקצת גבר"
הוא האדים. "אוי די כבר! זה שאני עקרב לא משנה כלום, וזה לא קשור אלי את סתם.. היפראקטיבית!". הוא התרחק מעט כי חשש מתגובתה.
הוא החליטה להפסיק להציק לו בינתיים, והביטה לכיוונו של רוקיל. "עכשיו שעות הבוקר כמעט מסתיימות, עד שתגיע לליבה של העיר ארכדיה שעומדת מאחורינו יהיה הצהריים, בצהריים לרוב האנשים יש פגישות,
ילדים להאכיל וכו', אני מאמינה שהספרייה תיהיה חסרת אנשים ותוכל לפרוץ אליה."
רוקיל הנהן מקשיב בזהירות. היא המשיכה;"את המקום לא תצליח לפספס, ראש העיר של ארכדיה אם ידוע לך או לא, הוא בן אנוש מהצפון, משמה הוא לא כמו בני האנוש שאנחנו מכירים פה, כהה העור ושזופים מהשמש
של "המדבר הנצחי". הוא לבקן, בלונדיני ועיניו כחולות, ההפך הגמור מבני האדם פה. לכן גם בגדיו, וסגנון הבנייה שלו שונה. הבניין הוא ירוק, עשוי מהחומר הטוב ביותר, בוהק ויפה, נראה כמו בית אצולה של ממש.
בסגנון של בני האנוש מהצפון. משמה הוא שונה ממה שאנחנו רגילים לראות כאן, הוא לא נראה כמו הארמון של הנסיכים מבני הגזע הזה. בתוך אותו מקום ענק אמורה להיות הספרייה, בתור גנב מנוסה אני מניחה שתמצא אותה בקלות."
היא חייכה לעברו.
"בני אנוש מהצפון? יש כמה סוגים לדברים האלה?" הוא שאל.
"יש את הדרומיים, הצפוניים, המזרחיים והמערביים. מסתבר שמיקומם של בני האדם משנה את אורך חייהם, סוג הבנייה שלהם ואת המנהגים שלהם." היא משכה בכתפייה.
רוקיל רק הרים את גבתו, הוא מאולם לא חיבב בני אדם, וההיסטוריה שלהם לא עניינה אותו במיוחד.
היא הביטה בו במבט מטריד. "עכשיו לך, היזהר מהשומרים ותתפלל למזל טוב."
הוא לא הצליח להוציא מילה, העניים שלה הפחידו אותו יותר מידי. הוא תמיד פחד מהעניים המוזרות של האלפים. הוא רץ משם לארכדיה, העיר הגדולה ביותר במדבר הנצחי, שהשמועות אומרות
שמאז נברא העולם, האזור הזה תמיד היה מדבר פרט לנהר הארוך שחותך אותו.
הוא הגיע לשערי העיר מתנשף, השומרים עשו לו בדיקה קצרה ודחפו אותו מבעד לשער, לא הייתה להם סבלנות רבה. הוא מצא את עצמו נדחף בין מלא אנשים, מפלס את דרכו דרך ההמון.
למזלו היה קטן, ויכל לרוץ להם בין הרגליים. כמה אנשים נפלו בגללו והחלו להרביץ אחד לשני, כי חשבו שזה היה זה שהפיל אותם.
הוא הביט סביבו, בדוכנים, באנשים שצורחים עד צאת נשמתם בתקווה שמישהו יקנה מהם משהו, את הנשים הממהרות לחזור הביתה כדי שהגברים לא יגלו שהן עזבו.
הוא הבחין בהיותם בעלי עור כהה רק עכשיו, לעומתם העור שלו נשאר לבן. הוא משך בכתפיו והמשיך לחפש את הבניין הירוק, המרשים.
כשהגיע לאמצע העיר, הוא הבחין בין מספר בניינים נמוכים ורעועים, בבניין הירוק המרשים, עם עמודי שיש עצומים, מדרגות לבנות ויפיפיות, הקירות והדלות גם היו לבנים, לבן נקי שכזה בחיים לא ראה מימיו.
הגג של הבניין היה ירוק. וכך גם החלונות והסורגים שלהם. השומרים שהוצבו שמה תאמו את הבניין, המדים שלהם היו בירוק כהה ולבן בהיר כמו הבניין כולו.
הוא הבחין בילדה קטנה שיוצאת מהבניין וצועקת משהו בשפה שלא הבין, השומרים רצו לתוך הבניין במהרה וסגרו את הדלת אחריהם, הוא שמע את קול המנעול.
"עכשיו" לחש לעצמו בעודו מחייך חיוך זדוני.
| |
The Adventures of Rokil & Donisha Chapter one.
הסיפור מוקדש לידידי הטוב, שעליו מבוססת דמותו של "רוקיל".
שיכול להפוך גם את הדברים המשעממים ביותר לפחות משעממים XD
את המשכו של הסיפור אני יפרסם פעם או פעמיים בשבוע ככה.
מקווה שתהנו :] וסליחה אם הצורה שבו הטקסט מעוצב קצת לא נוחה, כפי שמו של הבלוג אני כותבת את זה בפנקס במחשב, מה שגורם לדברים עבורי להראות קצת אחרת.
הוא רץ במהרה ברחבי הדוכנים, מנסה להתעלם מצעקת המוכרים כאשר הוא מפיל את הדברים שלהם. הוא היה עסוק מידי מלברוח מהמשטר שרדף אחריו בשל גנבה.
הוא היה רעב, ולבש אותם בגדים במשך שבועיים. הוא היה חייב לגנוב לבוש ואוכל, אחרת לא היה יכול להתקיים יותר. מה שבייש אותו בעיקר הייתה העבודה שהוא גנב בגדי ילדים,
מכיוון שהוא גמד, הבגדים למבוגרים לא התאימו למידותיו, והיצורים שחיו בעיר הזאת, מבני אדם לאורקים, היו ענקיים ולא חשבו על יצורים קטנטנים כמותו. "לעזאזל עם השיער הארוך הזה!" קילל,
שערו השחור והארוך הגולש הצידה הפריע לו לראות את העגלון שעבר מולו, וכמעט התנגש בו. כשעבר אותו הבחין בסמטה חשוכה וקפץ אליה, מקווה שהשומרים לא יבחינו בו. למזלו הם היו שרירנים, חזקים
וטיפשים. הם פשוט המשיכו לרוץ ישר רומסים כל דבר אשר עומד בדרכם ולא הבחינו בכך שהמטרה שלהם נעלמה מעיניים.
הוא נאנח ואכל לאכול את הגבינה שגנב.
"אתה די תופס לי את המקום." שמה קול נשי מאחוריו, הוא הסתובב וראה זוג עניים תכולות בוהקות מהחשכה, הוא לא יכל לזהות את הדבר שעמד מולו מכיוון שלא היה אור מאותו כיוון.
היא כנראה הבינה זאת, והדליקה גפרור. מולו עמדה אלפית יחסית נמוכה לאלפיות רגילות, שערה היה שחור חלק, אסוף מאחור והיה לה פוני מקדימה. גופה היה שרירי, היא לא הייתה רזה
אך לא קרובה לשמנה, גופה היה מלא במקומות הנכונים, ויחסית גדול. הוא הבחין בקשת עץ על גבה, שעוטרה בחתיכות בד-פסים בצבע כחול,ירוק ולבן. החתיכות היו במרחקים שווים זו מזו.
על עצמה היא לבשה שריון בצבע אפור ירקרק, שמעוטר בקצותיו בפסים ירוקים. המכנסיים והנעליים תאמו לשריון, אך הנעליים נראו מעט גדולות לרגליה. הבגדים שלה היו מעט מלוכלכים וקרועים בכמה מקומות.
היא הבחינה בכך שהוא נועץ בה מבטים והסתכלה עליו במבט קר.
"א-אני מצטער, רק ניסיתי להבין מה דיבר אלי" הוא נאנח בשנית.
"ברחת מהמשמר אני מניחה? הם צעקו שהם מחפשים אחרי גנב גמד בעל שער שחור גולש הצידה, ובגדי עור חומים" היא חייכה חיוך מרושע.
הוא שלף את הדוקרן שלו "ומה עם כן?" שאל בעודו לועס עוד חתיכת גבינה.
"אז כדי שתלך לצד השני, כי אתה קרוב לכניסה, וחוץ מזה שאני אוהבת לשבת פה, שב אתה בקצה של המקום הזה" היא צחקה לעצמה.
הוא בא להתנגד, אבל הוא הבין שיש היגיון בדבריה. הוא הסתכל על כמה חשוך הוא סופו של המקום הזה, והריח לא היה נהדר בכלל, אך לא היה לו ברירה.
המקום לא היה ארוך במיוחד גם ככה. משמה במקרה הכי גרוע הוא יכול לברוח משם מהר, חשב לעצמו. הוא הלך בסמטה עד שמצא משהו להתיישב עליו,
מעין קופסת עץ. הוא הבחין שגם האלפית התיישבה על אחת קרוב לפתח, מביטה בעוברים והשבים ומקלפת את התפוח בידה.
"אז למה את לא מסגירה אותי? כסף קל" הוא מצא את עצמו שואל, ואז כיסא את פניו בידיו כי לא הבין מדוע שאל שאלה כה טיפשית.
"אני לא רואה סיבה להסגיר משהו שהיה צריך אוכל" היא חייכה אליו, הוא הבחין שחסר לה שן אחת ושהשיניים שלה לא היו מבריקות במיוחד.
הוא שמע רעשים מוזרים שגרמו לו לקפוץ מהקופסא, הוא נפל על פניו. הוא שמע את צחוקה החינני של האלפית מאחוריו.
כשהרים את פניו, הוא ראה זאב יושב ליד העלפית, פרוותו העליונה הייתה שחורה, רגליו היו אפורות וכך גם הבטן והצוואר שלו, החלק העליון של ראשו היה גם הוא מכוסה
בפרווה שחורה, אך פניו היו אפורות. אוזניו היו גם הן אפורות, ושעירות יחסית. עניו היו חמות. ציפורני רגליו היו שחורות וארוכות להחריד.
"פחדת מאליסני?" היא חייכה והמשיכה "אל תדאג, הוא רק הלך לצוד מחוץ לעיר" היא הצביעה ליד הזאב, במקום שהצביעה נמצאו חתיכות בשר גדולות יחסית, רוב הסיכויים של חזיר.
"אז ככה את משיגה את האוכל שלך" הוא לחש, היא כנראה שמעה, כי היא הנהנה קלות. לאחר שתיקה קצרה, שבה הרעש היחיד שהיה קול הלעיסה של הגמד היא שאלה;
"אז איך הגעת למצב שאתה חסר כל?" הוא שתק. היא הפצירה בו כמה פעמיים עד שהסכים לדבר.
"אבי היה מכור לטכנולוגיה, הוא השקיע את כל הכסף על ליצור משהו, שעד היום אינני יודע מה, הוא אמר שזה יחזיר את כל הכסף, והוא טעה. בסופו של דבר הוא השאיר אותנו ללא כסף,
נעלם לכמה ימים וגופתו נמצאה תלויה." הוא השפיל את מבטו לכמה דקות והמשיך;"לאחר מכן אימי נשארה שבורה, וחלתה לאחר כמה זמן, אחיי נלקחו לשלם חובות ורק אני נשארתי כי התחבאתי באותו זמן."
בכל אותו זמן שדיבר היא לא הביטה בו, היא נראתה אבודה במחשבות משל עצמה, והביטה לכיוון הפתח.
"זאת אחת הערים הכי ראשיות, והכי מלאה בקבצנים, אנשים חסרי כל, אנשים שבקושי מתקיימים מיום ליום. השלטון לא עושה כלום עבור אנשים כמונו, המלכה המשוגעת רק מחפשת מאמינים, ומי שלא מאמין מת."
היא אמרה את הדברים הללו לאוויר, בלא כוונה שמישהו ישמע, אבל הוא שמע.
"האנשים שלקחו אותם היו האנשים מהשלטון" הוא אמר בקושי. היא רק השפילה את מבטה.
"מתי יתחלף השלטון לדעתך?" הוא שאל בקול מלא תקווה.
"מתי שמישהו יעז להביס את המלכה, היא המלכה ששלטה הכי הרבה זמן מכל האנשים לפנייה, והמרושעת ביותר." שוב שתיקה. הגמד סיים לאכול, והרעש היחיד היה קולם של האנשים מהפתח, ונחירותיו של הזאב.
"אתה לובש בגדי צייד לילדים." ציינה. הוא הביט בה ועקץ; "לרגע חשבתי שאני לובש בגדי צייד מיוחדים מהשלטון".
היא הביטה בו תחילה בזעם, אחר כך כבשה אותו "אני יכולה להכין לך בגדים למידתך." הוא הביט בה לכמה רגעים, שוקל את הצעה וענה "למה שתעשי זאת? אין לי איך לשלם לך"
היא חייכה אליו, כובשת את צחוקה "כדי כשאני ילך איתך ברחוב, לא יחשבו שיש לי ילד". פניו האדימו לכמה דקות אבל לאחר מכך חייך. בדיחות, הומור. דברים כאלו לא היו שמה לרוב,
ועדיף פשוט לזרום איתן כשעוד היו.
החושך בסמטה גבר והם הבחינו שמתחיל להחשיך, היא גררה אותו מחוץ לעיר, למקום שהיה בו מקבץ אוהלים קטן. המשמר הקציב להם שתי שומרים. אלו היו אנשים שלא יכלו לממן לעצמם מקום לגור,
הוא היה צריך לשלם את כל הכסף שהצליח לגנוב - שתי מטבעות זהב על מנת לקבל אוהל ולהתיישב שמה, אבל זה היה עדיף מאשר להישאר בעיר. המשמר בלילות משועמם ועושה דברים נוראיים למי שניתפס,
עדיף שחבורת שודדים תתפוס אותך בחוץ, ולא החיילים המשועממים שרק מחפשים להעניש אותך כי נשמת לידם.
היא לקחה את מידותיו והחלה לתפור. הוא הלך לשבת ליד האש, והבחין בכמה יצורים מוזרים שרק שמע עליהם או ראה אותם ברנדומאליות בעיר.
היו שמה שתי אלפים זכרים, בת אנוש, גמדה מסוג שונה משלו, היא הייתה הרבה יותר מלאה ממנו וגברית יותר, מה שכאב לו קצת, יצור שהחצי התחתון שלו סוס, והחצי העליון אנושי. והמוזר ביותר, עקרב מדבר שגודלו היה כשני הגמדים יחדיו, צבעו היה שחור עם פסים אדומים. בנוסף הצטרפה לשמה אישה שצבע עורה היה ירוק, שערה היה ורוד, ורגליה נראו כשורשים, הוא בחיים לא ראה
דבר כזה לפני כן. מעל לאש נצלע הבשר שהזאב הביא מוקדם יותר.
"ברוך הבא" אמרה האישה הירוקה וחייכה אליו. "אני מניחה שדוניאשה הביאה אותך לכאן"
"מי?" הוא שאל, את השם לא שמע לעולם לפני כן.
"היא מביאה אותו לפה ואפילו את שמה היא לא אומרת." צחקה בת האנוש בעלת השיער הג'ינג'י השופע.
"שקט ג'ינג'ית!" נשמעה צעקה מאחור. כולם צחקו מעט חוץ מהג'ינג'ית שהאדימה.
"עכשיו את בכלל נראית כמו עגבנייה! מה שמזכיר לי שבאמת בא לי אחת.. אפשר לתת לך ביס?" דוניאשה המשיכה להציק לה בזמן שתפרה.
הג'ינג'ית הרימה את החרב לשתי הידיים שלה בעצבים "שקט!" ותכננה לרוץ אליה, אך האיש-סוס עצר אותה "די." הוא אמר בקול נעים. והיא נרגעה.
"הוא המבוגר האחראי" לחשה לו האישה בירוק. הגמד רק הנהן.
איש הסוס החל לדבר "שמי הוא קאנטריאס. הג'ינג'ית היא מלנה, זוג האלפים הגברים שמה הם נאטליוס ונאדאריון, הגבירה לצידך היא רוסילינה, והגבירה משמאלך היא
ג'רילה, והעקרב הוא אדם, כן שם אירוני לחיה שכזאת" הוא בקושי חייך. הגמד נעץ מבטים בעקרב, העקרב הגיב באדישות "אתה תתרגל, ועכשיו תגיד לנו את שמך?"
"את שמי?" הוא שאל. הם הסתכלו אליו כאילו הוא היה מצורע. "כן?" ענו פה אחד.
"שכחתי אותו" הוא ענה מהסס. הם נשארו עם אותו מבט.
"אחי היו קוראים לי רוקיל, כי תמיד אהבתי לפוצץ אבנים עם פצצות" הייתה שתיקה ממושכת. ואז איש הסוס - קאנטריאס אמר "נעים להכיר רוקיל"
וכולם הנהנו בשקט וחזרו לעיסוקיהם, הגמדית ג'ירלה דיברה עם מלנה, האישה הירוקה רוסילינה הלכה לדבר עם דויאנשה, זוג האלפים הזכרים הלכו קצת רחוק מהמחנה,
ואיש הסוס והעקרב המשיכו לשוחח בניהם.
רוקיל מצא את עצמו מביט לצד השני, לכיוון שערי העיר הוא הבחין בעוד כמה מחנות. "אנחנו לא היחידים אה?" מלמל, העקרב הביט בו וענה "כן, המשמר הבין שמספיק שיספקו כמה שומרים
שממילא שומרים גם על השערים וגם על האנשים פה, הם פותרים לעצמם את הצורך להוזיל מחירים ושטויות כאלה, גנבים יודעים שברגע שהצבא תופס אותם הם מתים." הוא חייך חיוך אכזרי.
"הדבר היחיד שהצבא מבקש באיתנו בתמורה חוץ ממחיר ממש נמוך, זה שלא נדרדר לגנבה." ציין בנוסף קאנטריאס.
"איך נשיג דברים בלי לגנוב? המקצוע שלי זה גנבה תאמינו או לא זה המקצוע שלי, אני גונב עבור אנשים שאין להם את היכולת לעשות זאת, פיתחתי מומחיות עם השנים" הוא הביט בהם במבט רציני.
זנבו של הקרב זז מצד לצד בעודו מדבר. "וכמוך, לכל אחד פה יש את המקצוע שלו, וככה אנחנו מתפרנסים וחיים, או שנצוד חיות מהמדבר שבו אנחנו חיים כרגע, או שאנשים מהעיר,
שיודעים שאצלנו המחירים זולים יותר, באים לפה וקונים מאיתנו דברים שיצרנו". רוקיל הביט סביבו, הוא כמעט שכח שהעיר ממוקמת במדבר, ליד הנהר שחותך את כל המדבר עד לאזור הבא.
הם נמצאו לא רחוק ממנו, ואם הם יתרחקו מספיק מהעיר יכלו לשתות ממנו בלי שהמשמר ישים לב.
הוא לא יודע כמה שעות העבירו בישיבה מול המדורה, אבל לפי תזוזתו של הירח הוא ניחש שעברו לפחות שלוש, הוא שוחח עם הקרב והאיש-סוס על הדברים הרגילים, כשהישתרר שקט הוא הביט לאחור,
הוא ראה שהיא הספיקה כבר לתפור את החולצה, ועובדת על המכנסיים. "היא לא תקרא לך לבדוק אם זה מתאים לך, היא יודעת בדיוק את המידות רק מלהסתכל משום מה" חייך אליו קאנטריאס.
"מעניין איך" הוא מלמל. "ניסיון" השיב אדם העקרב.
לאחר זמן מה גירש העקרב את כולם למיטות, באיומי זנב, מלנה רצתה להילחם בו אבל הספיק המבט המפחיד שלו כדי להרתיע אותה. רוקיל לא התנגד, הוא היה צריך שינה ארוכה כדי להתרגל לעובדה שמהיום והלך הוא יחיה בחברה, ובמקום פחות או יותר שלו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
