מי שמכיר אותי קצת יודע שאת ימי ינקותי, ילדותי, נערותי ובחרותי המוקדמת אני מבלה במגזר הסרוג, ושם עוברים עלומי בישיבה תיכונית אשר משיקולי פרטיות לא אכתוב את שמה, ורק ארמוז כי היא שוכנת בסמיכות לאתר ממלכתי בו טמונה אישיות ציבורית ששמה מתחרז עם המילים 'הונדה בעיר'. ואותה ישיבה מפורסמת כבית גידול קשוח למדי עבור נערים רכים, ולמעשה חוץ ממנזר קתולי עם צוות מחנכים חם ואוהב היא כנראה המקום הכי פחות רצוי עבור אלו המצויים בעיצומה של מסיבת הפיג'מות ההורמונלית הידועה גם כגיל ההתבגרות. מי שיש לו היכרות כלשהי עם מוסדות החינוך של הציונות הדתית יודע שהקודקודים שם מסתכלים בצורה שלילית מאוד על כל גילוי של חיבה והערכה למה שאינו יונק בקשית ישירות מרוח ישראל סבא, יהיו אלה טיולים בחו"ל, ספרים והצגות עם מסרים לא חינוכיים, מוזיקה לועזית, ובאופן כללי כל ייצוג של התרבות המערבית שאינו, מה שמכונה בקיריגיזית מדוברת, 'אונזערע'. לא שאותם רבנים היו מענישים או מפעילים סנקציות כדי למנוע צריכה של תרבות כללית, אבל רוח המפקד הכתיבה המנעות עד כמה שאפשר מלעז, ודבקות במקורות היהודיים, הלאומיים, הישראלים וכו'.
מכיוון שבאותה תקופה סבלתי מחלישות הדעת של גיל הנעורים, הדברים התקבלו על דעתי וכך נפער לו הבור שעם השנים התרחב לתהום ולמכתש של בורות מוזיקלית עצומה, ומפני שבימי התיכון מלבד פיסות dire straits שהיו אהובים על אחד השותפים שלי לחדר בפנימיה וstairway to heaven אותו ניסה לנגן כל דרדק שלמד רק לפני רגע לחבוט בגיטרה, לא זרח עלי שום אור לועזי מן ההפקר, הרי שסתימתו של אותו מכתש כעת היא מלאכה לא קלה כלל וכלל. אבל אני מנסה, אם באמצעות שיטוט ביוטיוב, אם בחנות 'חור בשחור' בה נמכרים דיסקים יד שניה במחירים נמוכים מאוד, ואותה אני פוקד מעת לעת, ואם בעזרת קפש ידידי הותיק, אשר ידו רבה בטכנולוגיה ובמוזיקה ובגיימינג ובדבר זה ואחר, ובזכות התגובות שהוא משאיר פה ושם יש לי תקווה שאולי מלבד נפשות תועות שמגיעות לכאן לאחר שהקישו בגוגל 'בלונדינית שופעת מקבלת מארבעה כושים בג'קוזי' או 'גאולה ומשיחיות בכתביו המאוחרים של הרב קוק' ושאר ביטויים שגורים אצל משוטטי הרשת, יש גם אנשים שאשכרה קוראים את הנכתב בבלוג. ועוד טובה גדולה חייב אני לקפש זה, שאם איני פוגש אותו לפני שנים רבות חזקה עלי שעד היום אין אני מכיר בעובדת היותה של ראש העין מקום קיים וישות ארצית מקובלת לכל דבר ועניין, וממשיך לסבור שאין היא אלא מעשיה שמספרים הורים לילדיהם כדי שיגמרו את האוכל מהצלחת או ילכו לישון בזמן או שלא ישפריצו קטשופ על המלצרית.
ואותו קפש מגלה לי כי קיים אתר בשם legal sounds וכשמו כן הוא, מאפשר הורדה חוקית וכשרה של שירים אינספור בפרוטות ממש. ולפני שאני מספיק להבין מי ומה אני מוצא עצמי קונה שירים לרוב מאותו האתר וכפך השמן בשעתו מתמלא אמפיי (כלומר האמפי שלי) בחסידי אומות העולם ושם דרים בכפיפה אחת ניק דרייק וג'וני קאש עליהם השלום, רוח השם תניחם בגן עדן, ושם גרים הסמית'ס עם הקיור, וג'טרו טאל עם אר אי אם ירבץ, וג'נסיס ולד זפלין ופרל ג'אם יחדיו ואריק קלפטון נוהג בם, וגם חברי הלינרד סקינרד הקשישים מוצאים שם מנוחה...
או מצוין! לינרד סקינרד, בדיוק עליהם רציתי לדבר. על הלהקה הדרומית בעלת השם הקשה מעט להגיה והגורל הטרגי. אני לא בקיא גדול בדיסקוגרפיה שלהם, אבל שני שירים תפסו אותי. הראשון הוא free bird עם מירוץ הגיטרות היפהפה בחציו השני של השיר שמתרגם לצלילים את המילים שמושרות בחצי הראשון, את תחושת החופש הציפורית, הכנפיים הפרושות, המרחבים.
ולעומתו coming home - הכמיהה והגעגועים הביתה, אולי של הציפור מהשיר הראשון, שמאסה בנדודים?
הלוואי שיהיו לי החופש והמרחבים והאופק הפתוח יחד עם תחושת הבית שאפשר לחזור אליו תמיד, כרגע שני העניינים טעונים שיפור, אבל אני נשאר אופטימי, ומלבד זאת יודע שהמתח בין הכמיהה למרחבים ובין הרצון לחזור לבית החמים והמוגן הוא אוניברסלי, ולא ייחודי לחברי להקות רוק עם מנה גדושה של פטריוטיות דרומית וחיבה יתרה לסמלי הקונפדרציה, או לבעלי כנף שגרים בערים עתיקות והרריות, ומאחל לכולם למצוא את האיזון בין השניים, להיות ציפורים חופשיות עם בית חם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
