כבר הרבה זמן אני רוצה לספר או לכתוב על סבתא יהודית. סבתא נפטרה בו' שבט 1991, ממש בזמן מלחמת המפרץ. היא מתה מסרטן. הייתי בן שבע. אני לא זוכר הרבה. רוב הזכרונות שלי ממנה, מהמחלה ומהפטירה, קשורים באוכל. אני זוכר בצורה חדה מאוד ריח של קינמון על פודינג או מאפה שהיא הכינה. אני זוכר ריח של תבשילים ביתיים - אורז, מג'דרה, קישואים. כשבאנו לבקר אותה בבית החולים, היום אני יודע שזה היה תל השומר, ישבתי עם הדודים בקפיטריה, אכלתי עיגול קינמון שתיתי מיץ ענבים והשווצתי במילים הראשונות שלמדתי באנגלית. אחר כך סבתא נפטרה. מהשבעה אני זוכר רק את הצלוחית של הצימוקים. לפעמים אני נוטה לזלזל בעיסוק באוכל, אולי בגלל כל תוכניות הבישול המאוסות שמכסות את המסכים ומסתירות את הנוף ותורמות עוד יותר לתהליך הדביליזציה של הטלוויזיה, שגם ככה נמצא בשלב מתקדם מאוד, אבל האמת היא שאוכל הוא עניין מאוד רגשי, אולי אפילו רוחני, שמערב כמה חושים חושניים מאוד וראשוניים מאוד כמו חוש הראיה, הטעם והריח, שמתפתחים בשלבים המוקדמים של הגדילה עוד לפני התפתחות היכולות השכליות. יצחק שלו הזכיר את הבראשיתיות החושית הזו בספר היפה 'פרשת גבריאל תירוש', כשכתב על "כוחם של עצבי הזיכרון המרוקמים בתוך עצבי הריח".
סבתא נולדה באלכסנדריה בשנת 1921 ועלתה לארץ בגיל חמש, בהתחלה גרה בירושלים ולמדה בבית הספר אליאנס, אחר כך עברה משפחתה לתל אביב, שם פגשה את סבא. אבא שלה היה סוחר פירות יבשים שנע ונד ברחבי הלבנט לרגל עסקיו. לסבא שלה קראו חיים אמזלאג. הוא היה מין פיגורה בזעיר אנפין של הקהילה הספרדית ביישוב הישן - סגן הקונסול הבריטי ביפו. הוא סייע בהקמת המושבות הראשונות - פתח תקווה וראשון לציון, וזכה לציור פסיפס במרכז סוזן דלל וברחוב שקרוי על שמו בשכונת נווה צדק. יש אנשים שמתגאים בייחוס לרש"י, לדוד המלך, הגאווה המשפחתית אצלנו נשענת על סגן קונסול בריטי. זה הכי סלב שהצלחנו למצוא. אגב, אחיינו של אמזלאג דנן - יוסף נבון, היה זה שיזם והקים את מסילת הרכבת מיפו לירושלים, מסילת הרכבת הראשונה בארץ ישראל. בזכות היוזמה הוא זכה לתואר האצולה הטורקי 'ביי'.
למרות שסבתא גדלה בסביבה דתית, היא לא שמרה מצוות ולא כיסתה את הראש בשביסים ומטפחות ושאר קשקושים שסבתות, ולמרבה הצער גם נשים צעירות, מניחות על ראשן. היה לה שיער יפה, בכלל, סבתא הייתה אישה יפה מאוד, גם בצעירותה וגם כשהייתה מבוגרת יותר. על הקיר בחדר של סבא בדיור המוגן תלויה תמונה בשחור לבן של סבתא בגיל 16 או 17, מחייכת למצלמה ונראית כמו בריג'יט בארדו או מרלין מונרו או כוכבת עתיקה אחרת מאותה תקופה. סבתא יהודית הייתה מה שקוראים היום 'מנהלת משק בית', ובעבר קראו לו פשוט 'עקרת בית'. סבתא התנדבה בועד למען החייל, היא הייתה אשפית בסריגה, וסרגה ותפרה בובות שנמכרו באירועי התרמה שונים. אני זוכר את הסוודר שהיא סרגה לי, בצבע תכלת רך. היא גם ידעה הרבה שפות - שפת האם שלה היתה צרפתית, מכיוון שגדלה במצרים ידעה ערבית, עברית היא למדה בארץ, וכנראה היתה לה גם שליטה כלשהי באנגלית.
אני חושב גם על סבא, הוא בטח מאוד בודד, יושב בחדר שלו בדיור המוגן, מוקף בתמונות שלה ומתגעגע. כשאני בא לבקר (מודה ומתוודה - לעתים רחוקות) הוא תמיד פותח את האלבום או מצביע על אחת התמונות שתלויות על הקיר ושואל אם אני זוכר את ספתא (פא דגושה). הזיכרון שלו מצוין - הלוואי עלי צלילות ובריאות כזו בגיל 91 - אבל בכל פעם הוא שואל שוב אם אני זוכר את סבתא.
אני זוכר את סבתא יהודית ואוהב אותה ומתגעגע אליה מאוד - למרות שהכרתי אותה רק מעט. אני מרגיש קרבה נפשית גדולה - למרות שהיא נמצאת כבר יותר מעשרים שנה בנחלת יצחק, ולא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד. רציתי לכתוב עליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
