באחד הפרקים הזכורים בסיינפלד (זכורים לי, על כל פנים) מייעץ ג'רי לשכנו באבו להפוך את המסעדה שלו לאותנטית יותר ולהגיש בה מאכלים פקיסטנים. באבו נרעש מהעצה ומשבח את ג'רי במילים: אתה אדם טוב, ובועית קומיקס קטנה צצה מעל ראשו של ג'רי והוא מהרהר בה - אני באמת אדם טוב, אפילו אמא תמיד אמרה לי את זה! כאשר הניסוי הקולינרי מתגלה ככישלון ואף לקוח לא משרבב את קצה חוטמו למסעדה, נוזף באבו בג'רי ואומר לו בקול חמור תוך הזזת האצבע המורה: אתה אדם רע, אדם רע מאוד! וג'רי חושב: באמת? אני אדם רע? יכול להיות שאמא טעתה? ואם קומיקאי ניו יורקי מצליח מתחבט כך בשאלות של דימוי עצמי, הרי שבעלי כנף נשירים ולחוצים על אחת כמה וכמה, כי למה להכחיש, אני מאוד מושפע וחושש ולעתים אף חרד ממה יגידו ומה יחשבו, ומצב הרוח נע בתנודתיות דו קוטבית בין שמחה לדכדוך בגלל הערכות של אנשים, בעלי סמכות ושררה, וסתם ברנשים ברחוב או באוניברסיטה, מסוג זכר או ממין נקבה. נניח בתחום הזוגי, שבגזרתי הוא לרוב אי זוגי - אני חושב על רוב הבנות שלא היו מעוניינות שאעניק להן מחסדי, ושוקל כנגדן את המעטות שדווקא אמרו לי מילים חמימות מאוד, ועל הדרך היו מוכנות לחלל את תומתי בפריעת נוצות, או במישוש כנפיים, או בליטוף זנב, ובדבר זה ואחר, ומייד יבעתוני שרעפי ויאחזוני בלבלות קשות - מי אני? נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, או מושא הפיוט העממי - you sexy mudde'fucker? סגנית מיס קליפורניה או הגרסה הירושלמית של איש הפיל? אנה אפנה? אנה אבוא? כיצד אדע את ערכי, אללי...
יש עניין מסוים שמאוד מכאיב לי ולא כתבתי עליו עדיין ברשימות. פיל ענק שמסתובב בחדר, והוא לא חמוד וחינני כמו דמבו , הרבה יותר בכיוון של הקלאסיקה הויקיפדית 'מחיצה על ידי פיל' - גדול, מרושע, אפור וזקן, משבש את החיים בצורה קשה מאוד, חובט בי בזנב, דורך לי על הענבים, נותן ציקלאווינים מכאיבים באוזן עם החדק הבשרני שלו, אני לא רוצה לנמשל את הכתוב ולפתוח יותר מדי את העניין לציבור, אבל רציתי לכתוב על זה, גם אם במרומז ובמעורפל, כי הפיל הזה גורם לי לחוש אשמה, שבתורה מנמיכה מאוד את ההערכה העצמית ומגבירה את הרגשות השליליים, ואכמ"ל. אולי כדאי להשתמש בטריק שמופיע בספר כעפעפי שחר של חיים סבתו, שם שומע הגיבור עצת חכם איך לא לקחת ללב - כשמרגיש שמכבדים ומעריכים אותו יותר מדי, לא ימחה בצניעות מזויפת, אלא ישמור את העודף וישתמש בו בזמן שירגיש כי מפחיתים מערכו. לא מופת לכתיבה קוהרנטית הרשימה הזאת, אבל אני מרגיש טוב כשאני כותב (השתפך תוכי בארס פואטיות מודעת לעצמה באופן לא מידתי) גם כשאני בודד ואין שום מאן דהוא/היא בסביבה, אני לא צריך אף אחד בשביל זה, רק לא להיות בדאון מוחלט, וניצוץ קטן, וקצת פנאי נפשי, ובשבילי זה הכי התעלות הנפש, הכי רוממות רוח, הכי צלם אלוהים, הכי חצי זיון. לא קל לי להיות לבד בתקופה הזאת, הלחץ והחששות שנוגעים ללימודים ולחובות הנדרשים לסיום התואר מאכילים יופי את הפיל, והוא מגביר ומעצים אותם. לא קל להיאבק לבד בפיל, לפחות הכתיבה עוזרת קצת, ולפעמים גם שירים כאלה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
