חוקר המז"פ סיים לתעד את הממצאים ודיווח בטון יבש: מספר מכות בראש באמצעות מכונת כתיבה, הקורבן דימם כשעה לפני שמת. סנ"צ זגורי, ראש מחלקת פשיעה חמורה, הודה לחוקר והורה לו לארוז את הקורבן.
גופתו של הקשיש הוצאה מן הדירה. על השולחן הייתה מונחת עדיין מקלדת הברייל מכוסה בדם. זגורי נשען על הקיר ליד הטלוויזיה והחזיק את עטיפת הסרט 'ניחוח אישה', אותו שלף מתוך ערימת דיסקים של מוזיקה קלאסית.
מה הסיפור? שאל את רפ"ק שוורץ, שותפו לצוות החקירה, הומור שחור של עיוורים? עזוב את זה, אמר שוורץ, עוד מעט שבת, אין זמן לסרטים, בוא נסגור מה שאנחנו יודעים: אברהם טפירו, בן שמונים וארבע, אלמן, נשוי פעם שנייה ל...
זיוה, טפירו, לשעבר כהן, האישה המבוגרת שעמדה ליד החלון מחתה דמעה שזלגה מעין חצי עצומה.
תודה, כן, בעברו סמנכ"ל הבורסה ליהלומים, התעוור כתוצאה מפיצוץ בזמן סיור מכרות בניגריה, שוורץ התקרב לזגורי והנמיך את קולו – טחון חזק, יהלומים, מזומן, אגרות חוב...
בחור צעיר, אמרה האלמנה בכעס, אני אמנם עיוורת, אבל בהחלט לא חירשת, ונכון, אברם היה איש אמיד מאוד, אין במה להתבייש, כל מה שהיה לו הוא השיג בעשר אצבעות, עבד קשה מאוד, והכלבה הזאת, העוזרת הסוציאלית, ידעה הכול, ארבע פעמים בשבוע הגיעה, רק בשביל הכסף, דיברה איתו, התחנפה אליו, כמה שהוא אמיץ, וכמה שהוא לוחם, וזי וזה ובלי ובלה, והוא יש לו, היה לו, לב רך, נמס בקלות, הכניס אותה לצוואה.
מתי הייתה הפעם האחרונה בה ראית אותה , שאל שוורץ.
אתמול היא באה, ישבו בסלון, אני הייתי בחדר שינה, שמעתי ויכוח, אפילו צעקות, אחרי שהיא הלכה אברם אמר לי: זהו, נגמר, קלטתי אותה, לכאן היא לא תבוא יותר. היא הבינה שלא תראה שקל מהירושה. עברה, כמו שאומרים, לפלאן בי, לפני שישנה את הצוואה. בערב ירדתי לחדר אוכל, לבד, אברם נשאר בדירה, כשחזרתי, הוא היה על הרצפה, דיברתי אליו, לא ענה, נגעתי בו, כולו רטוב, חם, אתה מבין, הדם שלו עוד לא הספיק להתייבש, הרוצחת, יימח שמה...
היא גיששה בידה, הוציאה מתוך ניילונית ניירות עבים ומחוררים, והחלה לעבור עליהם באצבעה במהירות: זאת הצוואה הישנה שלו, השם שלה כאן, הכלבה עדיין בפנים, ממש הרצחת וגם ירשת... קולה גבה ונשבר.
זגורי אחז בעדינות במרפקה והציע לה לשתות מים ולנוח.
הוא ניגש לשוורץ ושאל: מה אתה אומר? יש משהו בדברים של הזקנה. אלה מהרווחה, כנראה חטיפת ילדים מההורים כבר לא מרגשת אותם, אז מתקדמים לרצח.
זגורי, הטיף שוורץ בנינוחות, די עם השיפוטיות, הבחורות ברווחה עושות עבודת קודש.
מעניין, לפני שהכרת את מיס קטמון לא שמעתי ממך דיבורים כאלה, היא עובדת סוציאלית, לא?
סטודנטית.
סטודנטית?
לדוקטורט, תירגע. מאז שאני במשטרה, גמרתי עם הקטינות.
טוב, בוא נתרכז בחקירה.
מוסכם. חוץ מהמנקה הפיליפיני והמבשלת שמגיעים ביום ראשון אף אחד לא נכנס לדירה, העוסית היא האחרונה שהייתה כאן, כבר חקרו אותה?
חקרו, ועכשיו עושים לה שינוי כתובת, שמאל ימין, למגרש הרוסים.
מעולה, ו... שוורץ השתתק והניח יד על פיו, הוא לחש משהו באזנו של זגורי שהביט בו בהלם, וניגש אל האלמנה שישבה על הספה:
זיוה טפירו, את עצורה בחשד לרצח בעלך, אברהם טפירו.
אחד הסמלים אזק את האלמנה, וזגורי העיף מבט של איום לעבר שותפו וסינן: הבהר!
תראה, פתח שוורץ, זיוה מחכה כבר שנים שאהוב נעוריה ילך לעולמו והיא תירש אותו, פתאום נכנסת העוסית לתמונה, אחרי הויכוח שלה עם טפירו, זיוה מבינה שהיא יכולה להרוג שתי ציפורים במכה, אחת מטפורית והשניה מילולית. היא רוצחת את בעלה, מפלילה את המתחרה ושורקת כל הדרך אל הבנק.
זגורי נשף בבוז: הרבע עוף העיוור הזה נתן בראש עם המכונת כתיבה לטפירו, אתה רציני?
שמע, אמר שוורץ, האלמנה עיוורת כמו שאני מלכת אנגליה, היא רצתה להגיע אל הכספת של טפירו, בשביל זה היא צריכה להתחזות לעיוורת, מכיוון שעדיין לא יצאה לאור המהדורה החדשה של 'התחזות לעיוור לצורכי רמיה לאובדי עצות', מה שנשאר לה זה להשתמש בשירותי ההדרכה של אל פאצ'ינו קשישא.
המשך, רטן זגורי בטון חשדני.
ממשיך, הרצה שוורץ בהתלהבות, היא צופה בסרט ונכנסת לדמות, לומדת מפאצ'ינו בשבתו כקולונל פרנק סלייד את רזי העיוורון, איך להשתמש במקל, איך למעוד, כאלה, אבל, לצערה,היא לא לומדת פרט קטן אחד - כתב ברייל, בעברית, כמו בכל השפות, קוראים משמאל לימין.
זגורי נראה המום: איך אתה יודע את זה?
מיס קטמון, שנים היא כבר עובדת בבית חינוך עיוורים.
זגורי ביקש להחמיא אבל כרגיל, התקשה, הוא הניח שהלקאה עצמית תשמח את שוורץ לא פחות ממילה טובה.
I'm no fucking good שוורצי, העיר בעגמומיות.
או - אה! חייך שוורץ בניצחון, אפילו לא שוקל לזרוק מילת עידוד לשותפו הותיק.
הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299
בבלוג זה
בכל הבלוגים
