זה היה בעיקר ממש כיף.

והרגשתי אני.

פחדתי שהוא יחשוב שהוא מנשק אידיאל שאני לא.

ופחדתי מעוד 1001 דברים מיותרים.

והוא היה ממש חמוד.

ונתן לי את המעיל שלו והוא קפא והרגשתי לא נעים.

ושמענו מוזיקה. כל מיני סוגים.

ומזל בעצם שהיה קר, כי ככה הרעד של הקור התערבב בזה של ההתרגשות.

עכשיו נשאר רק הרעד של ההתרגשות.

הוא נישק אותי כמה פעמים. ואחרי כמה נשיקות ביקשתי שיפסיק כי זה הרגיש לי יותר מדי.

והוא חיבק אותי כל הזמן ושיחק לי באצבעות.

ויכול להיות שבראשונה קצת נכנסתי להיסטריה כי כל העסק הזה חלוד אצלי.

אבל אחר כך זה הסתדר.

הוא אמר שיש לי שפתיים נעימות. ועיניים יפות.

וידעתי שהוא התאכזב כשהיינו צריכות ללכת.

זה שימח אותי קצת, שישאר לו טעם של עוד.

הייתה תחושה טובה. תחושה מתקתקה כזאת.

ורגועה.

בהתחלה היינו שם כולנו. ואז השאירו אותנו לבד.

הסתבר אחר כך שישבנו שעתיים תמימות על הספסל ההוא.

ודיברנו המון. על כל נושא אפשרי.

נהנתי מאוד.

וגם הרגשתי שזה מגיע לי. הרי המצבי רוח האלה עם העליות והמורדות. הסיוט של בית ספר. שבבית ספר אני המחרשה הכיתתית ועל הספסל ההוא וגם לפני כן הרגשתי באור הזרקורים.

הייתי ראויה לזה.

ואני רוצה לראות אותו שוב.

ויופידידו.