"החצי שנה הזאת, החצי שנה הזאת עברה לי מהר נורא."

את המשפט הזה הנחתתי בערך על פני כל מי שיצא לי לשוחח איתו במשך מעל לחמש דקות שלמות בזמן האחרון. את הסיבה לכך התביישתי לפרט.

ממבחן למבחן, ממשימה למשימה, ככה חייתי במשך חצי שנה. כשסיימתי שיעורי בית במתמטיקה עברתי ללשון ומשם לאנגלית. מדי פעם הכנתי שיעורים גם בפיזיקה ותנ"ך, רק כשדבק בי החשש שאולי הן יחליטו לבדוק, או כשהבנתי שבעצם אם אני לא אכין, אף אחד לא יכין ולא יהיה ממי להעתיק. למבחנים, הייתי לומדת עם חזרתי הבייתה ועד שעת השינה. יום לפני מבחן לא היה עם מי לדבר, גם לא את מי להאכיל. דילגתי על ארוחות אין ספור פעמים בימים שלפני מבחנים. את החוסרים הייתי משלימה בחטיפים מתוקים או מלוחים שהיוו פיתרון זמני ביותר לכל תחושת שנאה עצמית שתקפה אותי מדי פעם ודכאו בי בכל פעם קצת את הביטחון העצמי, לצד הענקת שמחה רגעית מהולה בעצב. לקח לי תקופה של חודשיים- שלושה למצוא קצת מקום לאיזון, פעם- פעמיים בשבועיים דאגתי להפגש עם חברות, או לפחות לערוך כמה שיחות נפש דרך הטלפון, אולם גם זה לא תמיד קרה ומובן שלא תמיד על הכול יכלתי לדבר. את תחושת הריקנות למשל נהגתי להשאיר מחוץ לנושאי השיח, וכשהתקרבתי לשם, מיד נסוגתי לאחור.

אומרים שכשמשעמם הזמן עובר לאט, אבל המציאות שנקלעתי אליה סתרה את המשפט הזה בלי להסס. אז מצאתי את עצמי מעבירה את הזמן בחישובים מתמטיים ובסיכומים של עובדות היסטוריות, והזמן עבר בטיל. ספטמבר-אוקטובר-נובמבר-דצמבר, ארבעת החודשים האלה נראים לי כמו עיסה אחת גדולה של זכרונות מעורפלים מתקופת זמן אחת מרוכזת. למזלי אני נוהגת להזכר בכל בוקר מה התאריך, וידיעת התאריך נתנה לי את הפרספקטיבה היחידה של זמן. גם תחלופת עונות השנה עזרה לי, אם לא היינו הולכים לבית הספר עם מעילים, כבר הייתי נוטה לחשוב שדצמבר הוא בעצם אוקטובר.

טפיחות רגעיות על השכם הייתי מקבלת כששירתתי את ציבור התלמידים בכיתה שלי כמורה פרטית או כמאגר תשובות בלתי נדלה שבתקתוק של כמה מילים בוואטסאפ יתן לך את כל מבוקשך. האמת היא שאני עדיין מקבלת. הם אומרים שאני מורה טובה. חברי לכיתה נהגו לשאול אותי "איך את עושה את זה?" ו"איך את מספיקה הכול אבל תמיד נראית כאילו את לא עייפה?" התשובה שלי הייתה בדרך כלל חיוך שמכיר תודה על המחמאות או מלמול של "אני באמת לא יודעת". התשובה ששמרתי לעצמי הייתה, שאני בעצם עייפה, מותשת, עם רצון עז לבכות ועם מיליון אבנים בלב.

בכלל, ההערכה שקיבלתי מהמורים, הציונים ששאפו למאה והמילים הטובות מהמחנכת כשקיבלנו את תעודות המחצית, כולם הביאו אותי להאמין שיש ערך כלשהו למה שאני עושה. ולכן המשכתי. המשכתי לתרום את המחברת שלי בהיסטוריה לכל דורש, ולהסביר את ההבדל בין List ל- Stack בעיצוב תוכנה, לא וויתרתי על אף הישג שהזדמן לעברי, על אף אתגר חינוכי או קורסי רשות. התמכרתי להישגיות, לתחרותיות ולטעם המתוק של ההצלחה, בין אם בסתם תרגיל אחד בפיזיקה או במבחן שלם. 

אבל הפסקתי.

בחודש האחרון, הכול נהיה קצת ורוד יותר. ממש קצת.

במקום לחיות ממבחן למבחן, אני חיה מפגישה לפגישה- איתו. ומפני שאנחנו לא נפגשים יותר מפעם בשבוע, הזמן עובר לאט. נדמה כי השעון בוגד בי, הוא עוצר ללגלג עליי בכל הזדמנות אפשרית ומשאיר אותי לחכות המון זמן לבד עד שאזכה לשעה, אולי שעתיים, של ביחד. הוא, עדיין לא טרחתי לספר לו שבגללו הזמן עובר לי כל כך לאט וממאן להתקדם. הוא לא יודע על הריקנות ועל כמה שהתחושה הצורמת הזאת ממכרת, ובטח שהוא לא יודע שהוא זה שממלא אותי במבטים האלה שלו לפני שהוא מנשק אותי. נראה שהוא לעולם לא ידע.

אני יושבת בחדר שלי, ולפני כל הזמן הדרוש לסיום עבודת ההגשה באינטגרלים, אבל אני לא מוצאת שום צורך להכין אותה. לא מאוד אכפת לי, כי השיעורים האלה הם כבר לא מה שימלאו בי את החלל. החיבוק שלו הוא כרגע מה שכן. פתאום נוכחתי להבין שהתשוקה הזאת, התשוקה הבלתי פוסקת ללמוד ולהצליח ולהיות הכי טובה בכיתה בכל המקצועות, היא לא יותר מסתם תחליף עלוב, חיקוי זול של התשוקה האמיתית לחוות איזשהו סוג של רגש. עכשיו כשיש לי את זה, כשמישהו ממשי, חיי וקיים, מסמס לי פעם בכמה ימים שהוא מתגעגע, אני לא מרגישה שאני צריכה הרבה יותר, הבטן שלי מתמלאת פרפרים ואני רק רוצה לחייך. אבל הזמן. הזמן עובר לאט. 

גם אני חושבת שהתלות הזאת פתטית בשביל חודש וחצי של הכרות, אני עדיין תוהה מתי החלום המפרגן הזה יבוא על סיומו ואיתו כל תקווה שאי פעם הייתה לי שיום אחד מישהו יחבב אותי מספיק בשביל לנשוך לי בעדינות את הצוואר. אבל זה לא נורא כל כך, כי אם הוא יחליט לשבור את הלב הטיפש שלי, אני אמלא את החלל כמו שמילאתי אותו בפעם קודמת. אני אחזור לחברים הטובים שהיו שם בשבילי בכל הרגעים ואף פעם לא אכזבו. המחברות, הספרים, וההישגים הגבוהים שמעניקים תחושת סיפוק שנשמרת בדיוק לשנייה.