קיימת מעין תבנית רגשית כזאת של תחושת החמצה. התכווצות לא רצונית של שרירי הלב מתרחשת באופן דומה גם כאשר אנחנו מפספים את האוטובוס, וגם כאשר לא דייקנו בלהביע את עצמנו באותה נקודה גורלית כשנגענו בסיבי רגש חבוי וכעת מאוחר מידי, יש לציין כי לא באותה עוצמה. אני בשלי, עסוקה במרדף אחרי נקודות ציון שרק מתחילות להחשף לפני באופק הרחוק, ובמסלול המירוצים קיימות משוכות ממש לנגד רגלי, ועיני לא פגשו בהן עד שתם זמני. התכווצות הלב היא מוטיב שחוזר, המרירות ניכרת היטב בגרון היבש והרצות בדמיון של עשרות הזדמנויות שבהן יכל הדבר להיות אחרת. בזמן X היה עליי להמצא בנקודה Y, ואז השגיאה לא הייתה קורית. אפקט הפרפר לא פוסח עליי לעולם. הלוואי שהייתי יכולה לתאר רגשות באותה הקלות שנדמה היה לי שהייתי יכולה לתאר אותם לפני כשבע שנים. יתכן כי רגשותי לא היו מופשטים כל כך ובעלי צורה ומרקם וצבע מהדהדים כל כך אך קשים להבעה, אך לא מן הנמנע שהיה גם היה להם צבע, ואני ידעתי לקרוא אותו בקול. הכתיבה גדולתה היא בתרומתה, הייתה שאמרה שרק על עצמה לספר היא יודעת, ואני טוענת כי זוהי מתנה יקרה מפז. לעיתים כה קשה להגיד אותי, לבטא אותי, לצעוק אותי, לתחושותי אין מילים ומגרוני לא בוקע אף קול. במקרים גרועים אף יותר אני סובבת מסביב לנקודה, מלטפת אותה, לא מתקרבת אף לא עד כדי קירוב של אות יוונית אחת, לא מספיק, והנקודה חומקת ממני כחלוק נחל באגם גדול. פעמים רבות אני תוהה כיצד היה נראה עולמי אם רגשותי היו שקופים לכל, והיו מועברים לקולטנים של רעי באופן ישיר, עד שהיו מסוגלים להרגיש באופן מלא את שבמוחי. לעיתים אני מאחלת לעצמי את התכונה ההפוכה. הייתי רוצה להבין. כשאתה מבין אתה יכול לחוש או שלא לחוש אמפתיה, אתה מסוגל לשים עצמך בנעליים אחרות ולצעוד בכובד אחר את צעדיך בעולם. העולם כה גדול ואני כה חסרת חשיבות בו. לכן על אף תחושת ההחמצה, נסרב בכל תוקף לכעוס על מור.