אני אוהבת את התפקיד שלי.
באמת שכן.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מסופקת ממשהו שאני עושה, וזה משהו שהוא בכלל לא בשבילי אלא בשביל מישהו אחר.
לשבת משמרות ארוכות ומייגעות מול התצפית, לדבר בקשר, לחפוף קצינים עם מיליון פלאפלים על הגזרה שאני מכירה כל כך טוב, ללמד תצפיתניות חדשות על הגזרה ולדעת שהן מסתכלות עליי בהערצה.
בחיים לא חשבתי שזאת תהיה אני, למה שזאת תהיה אני? אני לא הייתי מהילדים שתמיד שמעו אותם, לא הייתי מוקד הכיתה, לא דיברתי יותר מידי, לא הרמתי יד , אחרי בית ספר העדפתי יותר את הבית מאשר לצאת עם חברים לאנשהו, ותמיד שנאתי לדבר בטלפון, או בכללי לדבר עם אנשים.
ופה בתפקיד...90 אחוז מהמשמרת שלי זה לדבר בטלפון, לעלות בקשר, סומכים עליי, קצינים יודעים שכשאני מכווינה אותם אז אני יודעת הכי טוב וצריך להקשיב לי, אני אוהבת את ההרגשה הזאת.
אבל אחרי שהמשמרת נגמרת, מגיעה השעה ללכת לחדר, לצאת ממדי הב' שלי, להיכנס למקלחת ואז לפיג'מה ואז לתוך הפוך הנעים שלי ולשקוע.
להרגיש כאילו כל הגוף טובע בתוך המיטה, הכל נהיה כבד, כל הכבוד והגאווה שהרגשת במשמרת שלך נעלם ושקע ואז מה נשאר לך בדיוק?
נשאר לך אותך, האנושית, ה"אזרחית", בשעות שינה שלך את לא חיילת , את לא תצפיתנית, את סתם את ללא תכלית.
נשארו לי 11 חודשים לשחרור, אני יודעת שזה לא הרבה בכלל, ואני יודעת שאומרים שזה יעבור מהר אבל אני עדיין מרגישה שכל בוקר שאני מתעוררת זה מאבק עצום בפני עצמו.
אני חוזרת הביתה למשפחה שלי שממשיכה את חיי היום יום שלה בנתיים ומרגישה בחוץ.
אח שלי התינוק, כמעט בן 7 חודשים, התחיל לשבת, לזחול...וכשהוא יתחיל ללכת? גם את זה אני אפספס, כי אני אהיה פה, בבסיס, כמו תמיד.
אני מרוויחה גרושים בחודש, כל פעם שאני רוצה לצאת לאנשהו, לפנק את עצמי , לצאת עם החבר שלי, אני קודם חייבת להשלים עם עצמי אם מותר לי לבזבז כסף או לא, ואז אני אומרת ניחא ולא חושבת על זה, עד סוף החודש שיורד החשבון אשראי ובאלי לשרוף מישהו.
אני לא יכולה לעזור בבית כמעט, וכשאני כן בבית אני עייפה ומותשת ממשמרות חסרות שינה, כי אפעם לא באמת נוח לישון בבסיס.
אני מתגעגעת לתקופה לפני הצבא שהרווחתי מינימום 5000 בחודש ולא היו לי דאגות.
עבדתי בעבודה נורמלית, ישנתי בבית כל ערב, לא הייתי צריכה לדאוג שאני סתם מבזבזת את הימים בבית.
הייתי עצמאית, עשיתי קניות כשהיה צריך , הייתי אחראית על האחים שלי, הייתי שם בשביל המשפחה שלי .
אני יודעת שכל חייל בצהל חושב ככה לפחות פעם אחת במהלך שרותו הצבאי, אבל ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי.
אני מנסה להיות אופטימית, מוצאת נקודות אור קטנות, ואז משהו מכבה לי אותן.
אני מאוהבת בתפקיד שלי ואם מישהו יגיד לי שהתפקיד שלו משמעותי יותר כנראה שאני אפתח איתו בריב למה הוא טועה, אבל זה לא הופך את "החוויה" ליותר קלה.
קשה לי לישון שם, להסתדר עם האנשים שם...
אני רוצה לחזור להיות אני, כי שברו לי את הכנפיים, כי מי שאני עכשיו זה לא אני, פעם באמת הייתה לי שמחת חיים.
אבל כל זה חסר טעם, כי אני לא הולכת לעזוב את התפקיד שלי בשום פנים ואופן.
אז חייבים להמשיך לסבול בשקט.
-ג'ולס-
*מוזיקת רקע*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
