לפעמים גם לי בא לצעוק שזה סוף העולם. כבר נמאס לי לומר שנמאס לי. כבר קשה לי לומר שקשה לי. אני רוצה לסבן את הנפש, למרק את כל הסדקים והחתכים, את כל הגלדים והפצעים, שיהיה נקי. לנסות לשטוף את כל הכאב והרגשות המתלווים אליו. לשטוף לביוב את המחשבות, הביקורת, הדאגות, התהיות, הדילמות שחורכות לי את הנפש.
ניסיתי לאכול את הבעיות.
ניסיתי לעשן את הבעיות.
ניסיתי להזדיין את הבעיות.
ניסיתי לישון את הבעיות.
ניסיתי לחתוך את הבעיות.
ניסיתי למות את הבעיות.
ניסיתי לברוח ומצאתי את עצמי רודפת אחרי עצמי.
אף פעם לא ניסיתי להתמודד.
עדיין לא ניסיתי לשבת עם עצמי ולקבל את המציאות כפי שהיא. להבין את היתרונות ולקבל את החסרונות. לנסות להתמודד ביחד איתם.
אני צריכה להפסיק לצעוק שזה סוף העולם ולהתחיל לחיות. להפסיק לחכות לסוף, לצפות, לקרב, להכריח את הסוף להגיע ולהתמודד עם המציאות.
לקבל את זה שיש חלומות שלא אוכל להגשים ושאיפות שלא אוכל למלא. לעבוד קשה, באמת, כדי לנסות להשיג את אלה שכן, שלפחות אוכל לומר שניסיתי ולא ויתרתי מראש.
אני צריכה לתת לעצמי להפתח ולהבין שיהיו פעמים שאקפוץ מעל הפופיק ואפגע. אבל שגם יהיו פעמים שאצליח, שאגיע, שאצליח.
אני צריכה לצבור קצת אבק דרכים משלי ולהפסיק להכנס למסעות של אחרים.
החיים הם לא קברט, אין כאן שום בועה, שום משקפיים ורודות.
יש אותי ועם זה אני צריכה להסתדר.
-נכתב בחיוך של גילוי עצמי, אופטימיות של הדקות האחרונות לפני השינה והספקות הרגילים שמחר בבוקר הכל ייעלם בהרף עין כשהחולצה לא תשב עליי כמו שצריך. והמון עשן.-
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
