איכשהו אני מוצאת את עצמי מבינה כל פעם מחדש שהחיים שלי בנויים מאיזו פרבולה מעוותת.
בכל פעם אני מגיעה לנקודות שיא ושפל חדשות.
ככל שאני מטפסת מהר וגבוה יותר ונשארת שם בשיא זמן ממושך יותר אני מתרסקת חזק יותר וקצת כואב יותר וחדש.
טוב לי עכשיו ואני לא בטוחה אם זה כי אני בדרך לשיא חדש או באיטיות מדרדרת,
יש לזה הרגשה של הדרדרות, אני מרגישה שהיה קצת טוב מידי לאחרונה וזה עתיד להגמר.
בכל זאת ניפחתי סביבי איזושהי בועה של אשליות ולמען האמת בכלל לא הייתי לבד אפילו דקה בשבועות האחרונים.
מחר אני הולכת להיות קצת לבד בפעם הראשונה לאחר זמן ממושך ואני לא יכולה להגיד שאני לא מתה מפחד,
קשה לי להיות לבד ובשבוע האחרון יש לי סיוטים כמעט בכל לילה,
בדרך כלל התחושות שלי לא מטעות אותי ויש לי אינטואציה שעל פיה נגמרה התקופה הטובה.
לא ציפיתי שהיא תשאר עוד הרבה, בכל זאת אני קצת מכירה את עצמי ואת היכולת המופלאה שלי לשמר את מצב רוחי הטוב,
אבל... אולי קצת קיוותי.
אולי אני עוד מקווה שאני אצליח להישאר רק עוד טיפה.
למה אני מכניסה את עצמי לסיטואציות מסובכות כל הזמן?
There's something in my heart so cruel...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
