1.
-"נו, אז מה? כייף להיות רק זוג בבית כזה גדול?"
אני: " מוזר וכייף ביחד. יש חדר שלם שרק מחכה להתמלא..."
-" טוב. הוא עוד יתמלא בקרוב. ואולי אפילו תצטרכו עוד אחד. אחד לבן ואחד לבת."
אני: "אבל הם לא חייבים להיות בחדרים נפרדים, אני חושבת."
-"זה חשוב".
אני: " אצלנו זה היה נפרד ולא ממש עזר לי, את יודעת."
-"טוב. אין מה לעשות. ההורים הם אלה שצריכים לשים לב למה שקורה."
אני: "מה שנכון נכון..."
2.
-" אני לא מאמינה שגם לאחותך זה קרה! אני פשוט לא מבינה מה קורה פה..."
אני: "מה יש פה להבין? הוא היה בא אליה ואליי. סה"כ אנחנו כמעט באותו גיל. רק שנה וחצי הפרש".
-" כן... אבל למה?"
אני: "מה זאת אומרת למה? כי ככה. זה מה שהיה."
-" טוב... לפחות זה קרה גם לך."
אני:"??????"
-" זאת אומרת שאתן יכולות לתמוך אחת בשניה כי אתן מבינות אחת את השניה. "
אני: "כן... מזל!"
3.
-" נו? אז מתי את חושבת תוכלי לשים הכל מאחורייך? מתי כל זה יגמר?"
אני: "מה ? את רוצה תאריך לגמר הסבל שלי? לסיוטים בלילה? לפחדים?"
-" לא... אבל כמה אפשר לנבור בעבר?"
אני: "את יודעת מה? שלפחות הוא, אחי הגדול, יבקש סליחה על מה שהוא עשה. משהו."
-" אז את כן מחכה למכתב סליחה. ומאחיך שאת לא מדברת איתו."
אני: "כן. משהו כזה."
-" אבל הוא לא יודע שלזה את מצפה!"
אני: "זה אמור לבוא לו טבעי. את לא חושבת?"
- " אולי תכתבי לו מכתב, שאת מצפה למכתב סליחה?"
אני: " ?!?!!?!?!?"
4.
-"אל תדאגי. את לא חייבת לבוא לחתונה של עילם ורונית ולראות אותו. אני אסביר להם שאת לא מרגישה טוב, והם יבינו."
אני:" אבל עילם זה אח שלי הקטן! אני רוצה להיות בחתונה!"
-" הם יבינו. אני מבטיחה לך. יהיה בסדר."
אני: "אבל אני רוצה להיות בחתונה! למה אתם לא מבינים את זה? אולי תגידו לו, לאחי הגדול והמגעיל שהוא לא יבוא?
למה תמיד אני זאת שמוותרת על שמחות משפחתיות כשידוע שזה הוא שפגע בי, ולא הפוך?"
- " אבל חמודה... זה אחיך הגדול! איך אני יכולה להגיד לו לא לבוא לחתונה של אחיו הקטן??"
אני: "עזבי. תתחילי לכתוב את ההספד שלי. כי זה או שהמוח שלי מעוות או שהמציאות מעוותת-
ועם שניי המצבים אני מעדיפה לא לחיות."
- "מתוקה שלי. כמה שאני מבינה אותך! "
אני: "באמת????"
תקציר שיחותיי עם אמא שלי.
לך תבין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
didi s