רציתי להגיד לך את זה מזמן, אבל כנראה שאין לי את האומץ, כבר שנתיים שלא נתתי לך להתקרב או לישון איתי באותה מיטה.
אז רציתי לבקש סליחה, אני מקווה שתסלחי לי.
זה לא אומר שדברים יתחילו להשתנות, אני עדיין לא סולח לך, אני עדיין כועס עלייך. כן אני אנוכי, את תסלחי לי אבל אני לא אסלח לך, בנתיים.
לא מוכן להעביר את זה הלאה, כן אני יודע שאני מתנהג כמו ילד קטן, אבל למה ילד? אולי כמו ילדה קטנה בת 16 שכל בוקר היא רק רוצה למצוא סיבות לריב עם החבר שלה שכל מה שהוא רוצה זה להוריד לה כבר את החזייה. אבל אני כבר לא שם, אני בזמן אחר, כבר לא בן 16, בן 23.
דיי תעזבי אותי, את לא רוצה לישון על הספה? סבבה אני אשן על הספה! אין לי כוח לבכי שלך, את כבר צריכה להתרגל, שנתיים אנחנו ככה ואנחנו נמשיך להיות ככה, לא אני עדיין לא מוכן לסלוח.
אל תעשי לי את הפרצוף הלא מבין שלך, אל תשאלי אותי למה עם דמעות בעיניים, את רוצה תשובה? למה? למה?????????
אני אגיד לך למה!!!!!!! לפני שנתיים לקחת אותי והעברת אותי 7 מדורי גיהנום בתוך דקה, לפני שנתיים ירית לי במקום הכי כואב, ואני לא מדבר על בין הרגליים, ירית בעצמך, לפני שנתיים פגעת בי! איך אני יכול להחזיר אותך? לא רוצה לעבור את זה שוב! את הדיכאון! את האלכוהול! את הסמים!
יש לך משוג מה עשיתי כדי להיות כ"כ ריק? אני הפכתי לקליפה אנושית חסר רגשות רק בשביל לא להרגיש אותך יותר, כן אותך!
לא רוצה להרגיש אותך עוד פעם כדי לא להיפגע. כן אני אמרתי את זה! הבחור שפעם כתב שירים וסיפורים על איך אי אפשר לחיות בלעדיך, איך אי אפשר לנשום בלעדיך, כרגע אומר לך שהוא לא רוצה אותך בחיים שלו. אז תעשי לי טובה קחי את עצמך ולכי לישון אצל אמא שלך, לא רוצה לראות אותך, לא רוצה לשמוע ממך.
אל תגעי בשום דבר, שום דבר פה לא שלך, קחי את עצמך ועופי מהבית הזה.
תשאירי את המפתחות על השידה ליד הדלת.
אה ועוד משהו... אהבה... אל תבואי לפה אם לא התקשרתי לפני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: