כל שנה היום הזה מגיע, כל שנה. אתה יודע שהוא מגיע, אתה מוכן לקראתו.
אבל כשהוא מגיע אתה לא באמת מוכן, אתה רועד, אתה שוב מרגיש את התבוסה.
אין לך כוח לקום בבוקר, אין לך כוח לצאת מהמיטה.
אתה פשוט יושב כל היום בחדר, לא אוכל לא שותה, מחכה להתעלף כדי להתוערר אחרי היום הזה.
כי אם נדבר בכנות, לא בא לך עליו.
אחחחח חברים, אחים של חברים.
כמה שאתם חסרים.
כמה שאתם חסרים.
כמה שאתם חסרים.
כל שנה ללכת לבית העלמין שתמיד נשאר ירוק, תמיד גדלה בו צמחייה ולהתסכל עליכם, על מה שנשאר מכם.
אבן לבנה עם אותיות מכרום, או אותיות בחריטה. מה נשאר מכם.
לשים זר, אותו זר שצה"ל מחלק בכניסה לבתי העלמין, לקחת מדבקה, להדביק אותה על הלב, כי אתם עדיין שם, לקחת בקבוק מים, להוציא סיגריה לעשן אותה ולהסתכל עליכם.
ארור היום הזה.
כי ביום הזה אתה נזכר בפעם האחרונה שהייתם באימון ביחד, יום לפני תחרות, איך חייכתם, את הקרב האחרון שעשיתם. איך אהבת את הספורט הזה, ג'ודו. ולאדיק אנחנו עוד נתראה, כי כל אחד מת בסופו של דבר, יום יבוא.
רועי, אחחחח רועי כל פעם שהשם הזה יוצא לי מהפה או עולה לי בזיכרון, השפה התחתונה מתחילה לרטוט, העיניים מתמלאות דמעות.
לספר אני אספר כל החיים שלי, את המתנה האחרונה שנתת לא לי, לקבוצה שלמה של חבר'ה שבאו לתגלית באמצע מלחמה, ורואים אותי נשבר להם מול העיניים, בחור גדול 1.85 מ' שוקל 120 קילו, פשוט נשבר להם מול העיניים כשהוא שומע את הבשורה הכי קשה בטלפון. וידעתי שאם אני נשאר איתם אני אראה להם את הארץ כמו שאתה היית רוצה שהם יראו, ציונית, מלוכדת, של כולם.
כל שנה, אני מגיע לבית העלמין, אתם במרחק 10 מטר אחד מהשני תמיד בצפירה אני דואג לעמוד באמצע.
כל שנה ביום הארור הזה.
שיעבור כבר...........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: