זאב בודד

קצת על עצמי:

עוד כשהייתי ילד שמעתי אנשים לוחשים לי באוזן שאני לא אצליח, בכל מה שעסקתי, בהתחלה זה היה בספורט שהתחלתי להתאמן בו בגיל 5, אז הוכחתי להם, בגיל 12 כבר לא היה מישהו בעיר שיכל לעמוד ברמה שלי, בגיל 14 לקחתי מקום 3 באליפות העולם עד גיל 14.

אחרי זה בלימודים, אמא שלי הייתה בטוחה שאני לא אצליח, אז הוכחתי לכולם שאפשר להוציא תעודת בגרות מלאה גם אם מגיעים רק ל100 ימים בשנה לביצפר ולא ניגשים לאף מבחן חוץ ממגנים ובגרויות.

ואז כבר סתמתי לכולם את הפה, אף אחד לא באמת רצה להתעסק עם היכולת שלי להיות עקשן ולהתמיד. את הספורט כבר עזבתי ולמרות שהייתי יכול להיות עכשיו איפה שהגדולים באמת נמצאים, מככבים על פרסומות לביטוחים טסים לתחרויות בחו"ל, פציעה של חצי שנה בברך ואי רצון של הצבא לתת לי ספורטאי פעיל הרסו לי את הקריירה, עד היום בוכה על זה, אני אוהב את מה שעשיתי ולצערי הרצון שלי להצליח בקריירה שלי לא נותן לי זמן להשקיע מחדש בזה.

מגיל 11 אני יודע מה אני רוצה להיות, טבח, שף. וכשילד בגיל הזה אומר שהוא רוצה להיות משהו הוא רק אומר, כמו שאח שלי אמר שהוא רוצה להיות וטרינר וכמו שאני אמרתי בגיל 14 שאני רוצה להיות רופא, אבל תמיד ידעתי שלבשל זו האהבה שלי. אף אחד לא לקח אותי ברצינות, תמיד אמרו אוקי סבבה הוא ידע לבשל בבית לאישתו ולילדים יכול להיות אחלה תחביב, אבל כשאני הבנתי מה אני רוצה להיות בחיים האלו הבנתי מה צריך בשביל זה, בטח שלא צריך תעודת בגרות אז לא למדתי, למה הוצאתי תעודת בגרות? כי אני יכול.

כל החיים שלי הייתי בשליטה על הדברים שאני עושה ועל הדרכים שאני בוחר. עד השבוע.

יום שני האחרון הביא אותי למקום שאין לי שליטה עליו ואני מרגיש אומלל, חסר ביטחון. גילו לי מחלה באחת הידיים שלצערי אין לי שליטה עליה, מחר אני הולך לקבל זריקה שאמורה לעזור, עד כמה היא צריכה לעזור? הרופאים אומרים שבמידה רבה, אבל היא לא תעלים את הבעיה, וכל פרק זמן אני אצטרך לקבל שוב את הזריקה, במידה והמצב מחמיר זה יכול להוביל לניתוח.

כשהייתי ילד היה לי סיוט קבוע שהיה בא אלי כל כמה ימים, כדי להזכיר לי שאני לא פה בזכות אף אחד, לא בזכות אלוהים ולא בזכות ההורים, לא בזכות אחי ולא בזכות החברים, אני פה בזכות עצמי בזכות שתי הידיים והרגליים שלי, בזכות המוח והתושייה שלי.

בחלום הייתי על הריצפה, לא חבול ולא פצוע אבל על הריצפה בלי שום סיבה וכשהייתי מנסה לקום לא הייתי יכול, הרגליים שלי לא היו מגיבות, לא הייתה לי תחושה ברגליים וככה הייתי על הריצפה בוכה ומפוחד ומחכה שהרגליים יגיבו שוב והן לא היו חוזרות לעצמן אף פעם.

"אממממ תן לי היום 100 גרם עצב, 200 גרם דיכאון, תוסיף 50 גרם עצבים, וחצי קילו של רחמים עצמיים"

"זה הכל?" , "כן זה הכל".

כל יום אני יורד למוכלת קונה את מה שאני צריך לאותו יום, כמ וכולם, כל יום.

אני לא שונה מכולם, אז נכון לא כולם קונים דיכאון ורחמים עצמיים באותו יום, אבל זה המנה היומית שלי

אני נזכר בימים שבבוקר הייתי רץ למכולם לקנות דברים כמו, אהבה, ביטחון עצמי, אומץ, וכו'....

אבל הימים האלו עברו מזמן, מעניין מתי אני אחזור לקנות אותם שוב....

וכמו כל בוקר גם הבוקר ירדתי למכולת,

"....................."

"מה קרה בלעת את הלשון?"

"לא פשוט בא לי לשנות קצת, תן לי 100 גרם תקווה, 200 גרם בטחון עצמי, 50 גרם דיכאון וחצי קילו של אומץ"

תודה לכן, זה מה שיש לי להגיד לבנות שאני מדבר איתן בבלוג שלי ושלהן באופן קבוע, גרמת לי להאמין בעצמי שוב

להאמין בדברים שהייתי בטוח שכבר לא קיימים.

תודה לכן. 

רציתי להגיד לך את זה מזמן, אבל כנראה שאין לי את האומץ, כבר שנתיים שלא נתתי לך להתקרב או לישון איתי באותה מיטה.

אז רציתי לבקש סליחה, אני מקווה שתסלחי לי. 

זה לא אומר שדברים יתחילו להשתנות, אני עדיין לא סולח לך, אני עדיין כועס עלייך. כן אני אנוכי, את תסלחי לי אבל אני לא אסלח לך, בנתיים.

לא מוכן להעביר את זה הלאה, כן אני יודע שאני מתנהג כמו ילד קטן, אבל למה ילד? אולי כמו ילדה קטנה בת 16 שכל בוקר היא רק רוצה למצוא סיבות לריב עם החבר שלה שכל מה שהוא רוצה זה להוריד לה כבר את החזייה. אבל אני כבר לא שם, אני בזמן אחר, כבר לא בן 16, בן 23.

דיי תעזבי אותי, את לא רוצה לישון על הספה? סבבה אני אשן על הספה! אין לי כוח לבכי שלך, את כבר צריכה להתרגל, שנתיים אנחנו ככה ואנחנו נמשיך להיות ככה, לא אני עדיין לא מוכן לסלוח.

אל תעשי לי את הפרצוף הלא מבין שלך, אל תשאלי אותי למה עם דמעות בעיניים, את רוצה תשובה? למה? למה?????????

אני אגיד לך למה!!!!!!! לפני שנתיים לקחת אותי והעברת אותי 7 מדורי גיהנום בתוך דקה, לפני שנתיים ירית לי במקום הכי כואב, ואני לא מדבר על בין הרגליים, ירית בעצמך, לפני שנתיים פגעת בי! איך אני יכול להחזיר אותך? לא רוצה לעבור את זה שוב! את הדיכאון! את האלכוהול! את הסמים!

יש לך משוג מה עשיתי כדי להיות כ"כ ריק? אני הפכתי לקליפה אנושית חסר רגשות רק בשביל לא להרגיש אותך יותר, כן אותך! 

לא רוצה להרגיש אותך עוד פעם כדי לא להיפגע. כן אני אמרתי את זה! הבחור שפעם כתב שירים וסיפורים על איך אי אפשר לחיות בלעדיך, איך אי אפשר לנשום בלעדיך, כרגע אומר לך שהוא לא רוצה אותך בחיים שלו. אז תעשי לי טובה קחי את עצמך ולכי לישון אצל אמא שלך, לא רוצה לראות אותך, לא רוצה לשמוע ממך.

אל תגעי בשום דבר, שום דבר פה לא שלך, קחי את עצמך ועופי מהבית הזה. 

תשאירי את המפתחות על השידה ליד הדלת.

אה ועוד משהו... אהבה... אל תבואי לפה אם לא התקשרתי לפני.