העמק הגדול

קיסקי הודיעה לי שהיא עובדת בערב השנה החדשה. משבע עד שתיים-עשרה.

בכנות, לא אכפת לי במיוחד מערב השנה האזרחית החדשה, אבל הפעם הוא יצא על יום שלישי, שהוא לרוב הערב הפנוי היחיד שיש לקיסקי במהלך השבוע, ולעבוד בו אומר שאני לא אראה אותה כמו שצריך עד סוף השבוע, וגם סוף השבוע בימינו נוטה להיות לחוץ יותר ממה שהוא אמור.

אז היה לי חבל,ובנוסף ישנו גם את הלחץ החברתי המטופש הזה, שכולם חייבים לחגוג באותו ערב, ושאם אתה לא חוגג אתה מוזר ולא חברותי ועוד הרבה שטויות שבעצם לא אומרות כלום, אבל יושבות לך על המאחורה של הראש ועושות אותו כבד. אז גם זה היה לי על הראש.

אבל אז סאייגי החליטה להזמין אותי לחגוג איתה.

היא כרגע מרותקת לבית בעקבות ניתוח שניפח לה את הפרצוף, אבל היא לא התכוונה לצאת מהבית בכל מקרה, כי היא רוסיה, כמיטב המסורת - היא ומשפחתה חוגגים. אז היא הזמינה אותי לבוא, ואמרה שזה לא יהיה מביך ושאני לא ארגיש כאילו אני נדחפת, כי גם ידיד טוב שצריך שם יבוא. צודקת.

האמת, היה כיף. אכלנו מאכלים קלים אך יקרים וסיפרנו סיפורים וחידות ודנו בדברי מלומדים, והיה שקט ונעים. חבל שאנשים מתעקשים תמיד שחגיגה זה הרבה רעש, והרבה לזוז והרבה לגעת. זה נשמע כל כך... מעייף, ובודד. זה לא חייב להיות ככה.

בחצות השקנו כוסות יין מלאות בשמפניה ומיץ תפוזים, ובעוד שכולם שמחים ונרגשים בפתח השנה החדשה, אני ניגשתי על החתול השמנמן שישן על הספה וליטפתי אותו, בעוד אני מהרהרת בכך שאני כנראה מרגישה כלפי הלילה הזה כמוהו. מה אכפת לו שעברה עוד שנה? מה משנה לו חלוף הזמן והשנים, שעם כל אחת שעוברת בעצם נשאר לו עוד שנה פחות לחיות? הוא פשוט חתול. זה מה שהוא וזה מה שחשוב לו.

אבל אולי אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה.

דקות ספורות בלבד אחרי חצות, קיסקי מתקשרת אליי. המילים הראשונות שהיא אמרה לי בשנה זו לא היו משהו בנאלי או צפוי, כמו "שנה טובה" או "אני אוהבת אותך", אלא פשוט "היי... איפה את?...", שלדעתי זה אומר הרבה יותר מכל קלישאה.

אז היא קפצה לבקר לשעה קלה, פיטפטנו מעט ולצערי נאלצנו ללכת, כי היה מאוחר ואני קמה מוקדם. הלכנו ברגל ביחד, כמעט לבד ברחובות הקרים, עד לרגע שבו התפצלו דרכינו. דיברנו על סתם מצחיק וסתם עצוב, והחזקנו ידים והתחבקנו והתנשקנו, וזה היה נחמד.

היא הלכה לה,ואני המשכתי בהלכתי-שלי את אותה דרך קצרה שנותרה משם עד לביתי. שמתי את האוזניות, והפעלתי על "אקראי" כרגיל. תפתיעו אותי. יצא Houki Boshi, שאותו אני אוהבת כבר שנים רבות, קשות ולא רעות, ואני חייכתי לעצמי וחשבתי "כן. אני יכולה להתמודד עם זה."