4/10/2011: כבר לא מוזר לי לאבד אותך שוב.

אני לא בטוחה איך הכל שוב התסבך.אותו בן אדם. אותה אהבה...

אהבה? לא, אני מניחה שזה נגמר. בלי תירוצים ובלי שקרים מיותרים, זה נגמר ואני לא מסוגרת להסתכל ל-תקראו-לזה-אהבה בעיניים יותר. אני חושבת שאחרי תשע חודשים? תשע חודשים... ז"א- אנשים משתנים, אנשים עוזבים ואנשים חדשים באים. אני מניחה, שאחרי חודשים רבים שהתאספו להם,

הכל

שוב

הסתבך.

10/1/2011

כ'כ דרמטית. ואו, מרגיש כיאילו כתבתי את זה אתמול.

דרך קלה? איזה דרך קלה? לא משנה מה אני עושה, מישהו תמיד נפגע. אין לי דרך קלה.
אני מניחה שזה מה שנקרא "גודלת" אצלך במילון. כריות ספוגות בדמעות, להסתכל ערומה במראה ולשנוא את הכל, לחכות להודעה שלעולם לא תגיד ממנו. לבקש דברים בלתי אפשריים, דברים שלעולם לא יתגשמו, כמו יריכיים קטנות או שער יפה יותר. זה מעגל גדול ואכזרי של לפחד יותר מידי מכדי לעזור למישהו אחר, ולהרגיש ננטשת בידי אחרים כשהם מרגישים את אותו הדבר. להתבגר, זה להרגיש כ'כ חסרת ביטחון כלפי עצמך עד לפריצת בכי בשירותים של הבית ספר, והפאניקה האיומה שבאה מיד אחרי ההבנה הזאת ששכחת את העיפרון השחור בבית כי הוא לא נמצא בתיק האיפור הקטן שתמיד נמצא בילקוט. כשההורים שלך צועקים עליך בגלל הציונים שלך, ובגלל שבאת הביתה שתוי, וצועקים עליך בגלל שהם לא אוהבים את החברים שלך, ואת פשוט לא יכולה לעשות שום דבר נכון. אני חושבת שאני לעולם לא אדע אם זאת רק אני שמעבירה את הזמן ככה, בכאב הזה, או שאני פשוט בוכה על הדברים שאחרים יכולים להיות אמיצים מידי כדי להתמודד איתם.
אני לעולם לא הכחשתי את זה; אני כ'כ מפחדת ממה שיבוא הלאה. העתיד שלי מבוסס על חלומות קטנים, תקווה שבקושי פועמת, ומעידות קטנות. זה כמו להיות שיכור בתוך הלילה החשוך. בשלוש לפנות בוקר למצוא בן זוג ברחובות ואנחנו בכלל לא בטוחים אם המלאכים האלה קיימים בלי הסמים. אז אנחנו מפוצצים את העיר שלהם ואת בינייני המתכת שלהם. מתכת זה כל מה מה שאנחנו טועמים, מתכלת זה הטעם בפה שלנו. סיגריות שלא ניתן לספור אותן. לגרד גלדים שאף אחד לא אוהב-אוהב בדיוק כמוך. AKA אף אחד לא אוהב אותך. ואתה מרגיש ממש פאקינג לבד, לחכות למילה המטופשת הזאת בעלת ארבע אותיות. אני צועקת "פאק איט" בקול, הכי חזק שאני יכולה, כשאני יודעת עמוק בתוכי שאכפת לי יותר מכל אחד אחר בעולם הזה.

בגלל זה אני לא מביאה לאנשים להתקרב. אתה תמיד תקבל את הכוויות הקטנות האלה שיצרבו יותר מכל. אתה רק נשרף, אז מה הטעם? אני רוצה להעביר את הידיים שלי בתוך השער שלך ולמשוך את הפרצוף שלך קרוב לשלי.

אני משקרת לעצמי. אני נותנת לעצמי תקווה מזוייפת וציפייה שלעולם לא תעמוד בפני המציאות. אני מעוותת ומסובבת תנאים בראשי כדי לגרום להם להראות יותר טוב ממה שהם באמת. אני חושבת יותר מידי על הדברים הכי קטנים והכי חסרי משמעות מחוות ומפוצצת אותם כמו בלונים וזה זורם מסביבי בבועה הזחוחה הזאת של מה שיכל להיות ומה שאני רוצה שיקרה, ואני תמיד כ'כ מאוכזבת עם מה שאני נשארת, מצב של כמעט, של מה-שיכל-לקרות, מצב של אולי.

אני חושבת יותר מידי לתוך חיוך ולתפוס את העין של מישהו מעבר לחדר. אני חושבת יותר מידי לתוך התחככות הזאת של הידיים (בטעות), והקשר עין הזה שנוצר (בטעות).

אני אומרת לעצמי שזה עדיין יכול לקרות, ואני נדבקת לדברים הכי קטנים, נצנוצים קטנים של תקווה, למרות שאני יודעת שיש עקצוץ קטן שלעולם לא אוכל לגרד, שאומר לי שאני טועה, ושאני לא יכולה לעשות משהו...מכלום. אני חיה בעולם הפנטזיה הזה, איפה שסוף טוב באמת קיים, והוא והיא בסוף תמיד יהיו ביחד. אני מטעה את עצמי, אני עונה את עצמי לתוך במחשבה הזאת שאנחנו מושלמים אחד לשניה, מתי שבמציאות, עדיף שניהיה בכלל זרים אחד לשניה.

"תחזיקי מעמד" הם אומרים, הם מנסים להראות שאכפת להם אבל אין להם מה לומר באמת. אבל קשה לי להחזיק מעמד כשאין שום דבר שמחזיק אותי. אז מה אני עושה הלאה?

לבכות מעולם לא עזר אבל מעולם לא הפסקתי.