יום הזיכרון הזה, אצלי בראש, סבב דווקא סביב בן אדם אחד, שאני אפילו לא מכירה. מישהו שנגע לליבי מאוד, למרות שאותו- בחיים לא פגשתי ובחיים לא אפגוש. אני לא מרגישה שיש לי זכות אפילו לכתוב עליו את הפוסט הזה, אבל בכל זאת.
רועי קליין. אני לא יודעת איזה מן אדם הוא היה, אך בראש שלי הוא מצטייר ללא ספק כגיבור. רועי קליין היה איש צבא שבמלחמת לבנון השנייה קפץ על רימון שנשלח לעבר הפלוגה שלו. זה מעשה כל כך הירואי, כמעט אי אפשר להאמין. הוא הסתכן במוות בטוח, ללא כל היסוס, בשניות אחדות, על מנת להציל את חייהם של חייליו. זה משהו שאי אפשר לתאר. אני בכלל לא בטוחה שהייתי יכולה להיות מספיק אצילית כדי לעשות את אותו הדבר, ואני למעשה די בטוחה שלא. זה בן אדם שראוי להעריץ. שמעתי את הסיפור שלו רק דרך החדשות (כשזה קרה), ודווקא ביום הזיכרון הזה חשבתי עליו הרבה. אנשים כאלה הם אלו שאנחנו מצדיעים להם ביום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, או לפחות אני.
באמת קשה לי למצוא מילים לתאר את זה.
במעבר חד עוברים ליום העצמאות, אך לשמחתי בלי לשכוח את אלו שאפשרו אותו, ואת אלו שנלחמו למען מדינת ישראל. נכון, צריך להעריך אותם בכל ימות השנה וכו', אבל יום הזיכרון הזה עשה לי משהו.
ת.נ.צ.ב.ה
*סליחה על אי דיוקים בתיאור המקרה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
