"זהירים נפצעים הכי הרבה"

"אני נפתחתי ואז הכל סגר עלי".

פתאום מפחיד וכואב. פתאום מתחשק לי לראות שוב מן האדום האדום האדום הזה.

חגי תהיה פה. חגי תבוא. תגיד שאתה אוהב. אני רוצה עמוק בתוך זרועותיך.

אתה אפילו לא יודע. גם אני לא ידעתי. פתאום. שבועיים עוברים וחולת אהבה אני.

אין מרפא, אין מזור מלבד הזמן.

מלחמת התשה.

אני נלחמת על חפותך ועל טוב ליבך.

אני נלחמת על פיסות האושר שלי, המתכלות.

האושר הזה שנעלם אט אט ודועך.

יוצאת לרוץ, משפרת תוצאות. כאילו שככה אני אגיע לקבר מהר יותר.

לאן אני רצה? ממי אני בורחת?

אני רצה כל כך לאט. כאילו עייפתי מחשיבה על הסוף.

וסוף המסלול שלי הוא גם נקודת ההתחלה. הלוך חזור.

הידעתם שכדי למות חוזרים באותה דרך בה הלכת?

לחזור בתשובה. לחזור לעצמך. לחזור אל המקורות.

תמיד הולכים אחורה, בטוחים שפספסנו שם משהו.

אני כל כך משתדלת להיות מאושרת.

לא לוותר. לצאת. ללמוד.

בזמן האחרון החלומות הרעים מתקיפים אותי.

ובבוקר אני קמה שטופת זיעה. חולצה רטובה. סחוטה. גם הסדין רטוב. כאילו כרגע הייתי בבריכה.

רק התעוררתי מסיוט נוסף. וקר רבותיי. קר להתעורר מעולם הסיוטים אל עולם הבדידות!

והווטזאפ. חיים שלמים אני מקיימת שם. ואיתך הם דימיוניים.

בודקת מתי התחברת לאחרונה. מדמיינת שיחות איתך. משתדלת שתהיה נחמד בהן.

האושר שלי. התחלתי לחיות. נגעתי בו. אולי סוג של מאניה. כמו היי מטורף. הייתי בשמיים.

אלו היו השבועיים המאושרים בחיי. וככל הנראה, הם תמו. וזה אולי, הכי כואב.