"זהירים נפצעים הכי הרבה"

מתחשק לי לחזור הביתה.

אל המקום שבו מותר לי להחליט שהרקע הוא צהוב.

אל המקום שבו אני לא מפריעה לאף אחד

ושאף אחד לא מפריע לי.

הרבה זמן לא היה לי בית.

השנה מצאתי בית.

עברתי דירה לבית שהוא לא הבית שלי.

אימצתי לי הורים וילדים ואחים.

מיטת קרש עם מזרון ישן.

גדלתי תמיד עם כפית זהב בפה. לא אחת, עשר.

היה לי הכל. חום ואהבה.

גדלתי לפי הספר

אבל עקום.

הפסקתי לקחת את הכדורים. כי התחשק לי. אז עכשיו סוף סוף חזרה היכולת לכתוב. לכאוב. להרגיש.

גדלתי בבדידות נוראה. גדלתי פרא.

אולי אם הייתי חולה בזמן הנכון, מישהו היה רואה אותי.

אבל כשהייתי כועסת, הייתי מענישה אנשים בשתיקה ומבט. עד היום.

מי הגיש לי את כפיות הזהב לפה? מי היה שם כל השנים?

לא אמא. לא אבא.

היו להם שליחים.

ההורים שלי התעייפו מלגדל אותי.

קצת מעט. קצת אחרי שנולדתי.

היתה לי אחות. אחות שהתחרפנה. פתאום.

כנראה שזה יכול לקרות לכולנו.

זה קורה במשפחות הכי טובות.

ומאז כמו בסרט טרגדי, אנחנו מיטלטלים בין קיר לקיר.

מחלת ים. אין עצירות, אין סוף. אין נקודת עגינה.

הטרגיות היא עניין מתמשך של חווית הישרדות.

הקושי הוא בלהרפות את השרירים לאחר הריצה, להבין שכדאי להפסיק להיות דרוכים.

הריצה אורכת כבר שנים, נקודת הסיום היא משהו כמו שש שנים אחורה.

החיים בעבר. או שהעבר הוא החיים.

רק לא להיכנע אל המציאות. אל תחושת החנק.

אני לא חותכת. אבל שותה. מעשנת. מקיאה. פוצעת. בקרוב אחתוך. אני מרגישה.

כל דבר קצת, כשמתחשק לי להזיק.

איש לא יוכל לקחת ממני את החירות לפגוע בגוף שלי. להכאיב לו. לגרום לו לקרוס.

איש לא ישלוט בי. ניצחון קטן. אני עוד על המשמר. אתם לא תקבלו אותי כמנת הבשר שלכם.

לא. לא אני אהיה לחם ושעשועים למענכם.