אני חושב שכבר כתבתי שאנחנו לא מתרגשים, לפחות לא במובן הפשוט. זאת אומרת, אנחנו רואים תגובות של אחרים כשאנחנו מספרים להם או תגובות של הקרובים אלינו והם יוצאים מגידרם מהתלהבות. אנחנו לא מוצאים את עצמינו מתרגשים בעוצמות האלו, נראה לי מהסיבה הפשוטה שאנחנו מחזיקים בתוכנו גם המון פחדים, וכדי לשלוט בפחדים, אנחנו מרסנים את עצמינו וזה מרסן גם את ההתרגשות (כן, ככה זה כשאתה מטפל, אתה מסתכל על הדברים בצורה הזאת).
שבוע שעבר קרה משהו קטן שיצר שינוי אצלנו גדול. היינו בקבוצת המתפנדקים (קבוצת ההורים לעתיד שנמצאים כולם בתהליך פונדקאות בהודו, כולם פחות או יותר באותו שלב בהריון וכולם (טפו טפו טפו) הולכים לשהות איתנו באותו בית מלון בתקופה שבין הלידה לחזרה ארצה) ושם גילינו שחלקם קיבלו הודעה ברורה מהסוכנות לגבי תאריך הטיסה המומלץ שלהם. זוג שנמצא איתנו בדיוק באותו שלב קיבל תאריך המוקדם בשבוע מהתאריך שעמד לנגד עיננו עד אז. האמת שטויות. במקום להתכונן על החמישה עשר למרץ, צריך להתכוונן לשמיני. אבל כשמחזיקים את הכל מרוסן ובשליטה, שינוי בלתי צפוי יכול לעשות רעידת אדמה. נכנסתי ללחץ. לחץ קטן, לא שהתפרקתי או משהו כזה. אחרי הכל אני כבר נמצא בתהליך עם המטופלים שלי, חלקם כבר יודעים שאני עוזב (וזה נושא לפוסט נפרד), וזה אומר שאני כבר סופר איתם שבועות, ושינוי של שבוע הוא משמעותי כשמדובר בשישה שבועות (שישה שבועות!).
אחרי זה היה לנו את המפגש עצמו של קבוצת המתפנדקים שעסק בדברים שצריך לדעת כשמטפלים בתינוק שרק נולד, דברים כמו איך להרים, ולהחזיק, ולהוציא גזים וכל מיני דברים קטנים כאלו, ואין לי ספק שגם הנושא הזה היה צעד נוסף בהפיכה של הרעיון המופשט והמרוחק הזה לדבר מוחשי שעוד רגע קורה (לא רגע, קצת יותר. קצת).
אז זהו. אנחנו קצת איבדנו שליטה. לא במובן הרע, אלא במובן שההתרגשות, הפחדים, השמחה והלחץ קצת יותר משוחררים, קצת יותר בחוץ, קצת נמצאים איתנו קרוב יותר לפני השטח.
השבוע הרכבתי את מיטת התינוק. הארון כבר מלא בבגדים וצעצועים שהגיעו מחברים ומשפחה מאז שפתחנו את הבייביתרום (עדין פתוח למי שמעוניין). הקירות כבר צבועים (יוד השלים שבוע שעבר את צביעת כל הבית. אין כמוך, מתוק). ליד המיטה תהיה כורסה שקיבלנו מהשכנה, וממול, על הרצפה נחים שני מזרונים שיוכלו לשמש אולי כמזרן פעילות. את המזרון הבאתי לפני הרבה שנים מסבתא שלי זכרונה לברכה, וזה שימוש מצויין למזכרת הזו.
עם ההתרגשות נחשף גם הלחץ, ואני אמרתי שהדבר היחיד שאני צריך שיהיה מוכן לי מראש, לכל מקרה שלא יבוא, זה תיק לנסיעה. עם כל השאר נסתדר. אז יוד רוצה שנארוז כבר תיק. קצת מוקדם, אבל גם בנסיעות של שנינו לחול הוא אוהב שהדברים יהיו מוכנים מראש. הוא דומה לאמא שלי בעניין הזה.
אני אמשיך לעדכן אתכם לקראת הנסיעה. מבטיח לא להעלם שוב. לפחות לא בזמן הקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
