מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

היום הוא היום האחרון שלי בעבודה לפני שאני יוצא לחופשת לידה.

בתחום הטיפולי נהוג לתת הרבה מקום לפרידות הקרבות ובמילים אחרות, להתחיל להתייחס לפרידה הרבה לפני שהיא מגיעה. יש אפילו שיאמרו שהשליש האחרון של הטיפול עוסק בפרידה. שליש אומר שבטיפול בן שלוש שנים - השנה האחרונה כולה עוסקת בפרידה. מה זה אומר להתעסק בפרידה? לספור את המפגשים לאחור, להתייחס לפרידות קודמות מהמטפל (למשל, פרידות תקופתיות עקב יציאות לחופשות) לפרידות ממטפלים קודמים, ממסגרות קודמות או בכלל, פרידות משמעותיות. לא פעם מעלה המטופל תכנים שקשורים למוות של אדם קרוב או מחשבות מורבידיות אחרות. זו הזדמנות מצויינת לעבד את דרכי ההתמודדות של האדם עם תכנים אלו.

אז הפרידה שלי בבית הספר תוכננה בקפידה. כמחצית מהמטופלים שלי עוזבים את בית הספר בסוף השנה כך שאני נפרד מהם לא לתקופה, אלא לצמיתות. להם זו הפרידה הראשונה משרשרת של פרידות צפויות. זה לא פשוט בכלל. את חלקם ליוויתי זו השנה הרביעית. לחלקם זה היה מקום משמעותי מאד. לכן התחלתי את תהליך הפרידה כבר מתחילת השנה במקרים מסוימים. בחודש האחרון ספרתי עם כל מטופל את הספירה לאחור של המפגשים שנותרו לו והשארתי את היום, היום האחרון שלי בבית הספר, פנוי לכל צרה שלא תבוא. טוב שעשיתי את זה כי שלוש פגישות של שלושה מטופלים בוטלו, כל אחת מסיבה אחרת, ולכן פגישתם האחרונה תתקים היום.

לגבי כל מטופל שקלתי בכובד ראש איך לסיים את הטיפול. מה להגיד ומה לעשות, וגם אחרי הרהרתי איך זה נגמר ואפילו תיקנתי איפה שהיה אפשר.

אני בדרך כלל מאורגן בעבודה אבל הפעם אפילו הפתעתי את עצמי. אחת ההשערות שלי היא שכדי להתמודד עם חוסר וודאות והיעדר שליטה שקיימים בתהליך שאנחנו עושים, השקעתי הרבה מאד בארגון ותכנון הפרידות מהמטופלים. מן סוג של פיצוי. גם מרגיע, וגם משתלם למטופלים. ממליץ לכולם. 

גם בבית הספר, בהדרכות ושיחות מסדרון אני מוצא את עצמי משוחח הרבה, לא רק על הבאת ילדים לעולם, אלא על הפרידות מהמטופלים. כמובן, השיחות האלו עוסקות גם בפרידה שלי מבית הספר. כבר זמן מה, אני שם לב שכשאני מזכיר את הפרידה, יש מישהו מסביבי שטורח לשאול "אבל אתה חוזר?" או להצהיר "זו לא פרידה אלא הפסקה זמנית", ואני נותר בשלי. זו פרידה. אל תבינו לא נכון, קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי לחזור בית הספר בעיתוי שיתאים לי, שכרגע אני לא מתיימר לדעת מהו. למרות שההחלטה הזו ברורה וחד משמעית, אני עדין מוצא את עצמי שוב ושוב מדבר על הפרידה, ולא משתמש במילים כמו הפסקה או חופשה (למעט כשאני מדבר עם המטופלים והוריהם). 

אני נפרד.

אני נפרד ולא רק מבית הספר.

אני נפרד סופית מהרבה דברים. אני עוד לא יודע מה הם, אבל ברור לי שכשאני אחזור מהודו, אני כבר לא אהיה מי שאני עכשיו. אני לא רוצה להיות קלישאתי או פומפוזי או משהו כזה. אני פשוט יודע שכשאני אסתכל אחורה, אני אראה את החיים לפני והחיים אחרי. אני אראה אותי כפי שהייתי עד עכשיו ואותי כפי שאוולד מחדש בלידה הצפויה. אני לא נפרד בעצב, אבל אני נפרד. אני מסתכל אחורה וגאה במה שאני נפרד ממנו. ויניקוט אמר שבכל לידה נולד לא רק תינוק, אלא גם אמא, וכבר עכשיו, אני מרגיש את זה גדל וצומח בתוכי. 

אז אני יודע, הוא דיבר על לידתה של אמא, ואני לא רוצה להיכנס לדיון על מגדר ותיאוריה קווירית. אולי פעם אחרת. 

כרגע, מה שחשוב לי זה להגיד להתראות

נעמתי לי מאד, אבל זה הזמן לצאת לדרך חדשה שלא דומה לשום מקום בו הלכתי בעבר, בנעליים שלא חשתי מעולם על כפות רגליי.

וקשה לי להמתין עד שהדרך הזו תתחיל.

וזה שיר הפרידה שלי, שאני חוזר אליו שוב ושוב.