במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. הרגליים פוגשות את הקרקע בצעדים מהירים והשרירים נמתחים, בקפיצות קלות מתקדם עוד קצת, הידיים חותכות את האויר, המרפקים כבר עייפים. אבל העיקר שרצים. לא מסתכל אחורה, לא יודע מה קורה בצדדים, אבל אני רץ וזה העיקר.

אני מתקדם בכלל? מתי הסוף? לאן צריך להגיע? טוב, העיקר שרצים, בסוף מגיעים.

להתחבר לטוב שיש בכל אחד, זה בעצם להתחבר בטוב שיש בתוכי, בעצמי.

כשאני מגלה את היופי שבשני, אני מגלה את היופי שיש בי.

להיות מסוגל לפרגן לאחר, זה גם להיות מסוגל לפרגן לעמי על הדברים הטובים שעשיתי.

להאשים את האחר-כי בעצם אני מרגיש אשם. תחושת האשמה זו תחושה כואבת, קשה ומאד כבדה. קשה לשאת אותה לבד, "עוזר" להטיל אותה על האחר ולהשאר "נקי". בינינו לבין עצמנו אנו יודעים את האמת, קשה להתכחש אליה ולהדחיק אותה אבל מי שהתרגל במירוץ החיים להפסיק להרגיש את הרגליים מהריצה, יהיה לו קשה לעצור ולהתבונן במה שקורה סביבו. קודם כל, זה כואב. הרגליים כאילו רצות מעצמן כל כך הרבה שנים, אפילו לא יודעות לאן. פתאום לעצור הכל? ולהתבונן? ואם זה לא מה שרציתי? כואב.

מה עושים אם זה לא מה שרציתי?

מה בכלל רציתי? האם מה שרציתי זה באמת מה שאני צריך?

אז מה אני רוצה?

זה דורש אומץ אבל בעיקר סקרנות. מסקרן אותי לדעת לאן אני הולך? מסקרן אותי לדעת מה היכולות שלי? למה אני מסוגל?

הרי החיים שלי יקרים! הרגעים שלי יקרים. מה אני בוחר לעשות ברגעים היקרים האלה? 

להיות עצוב? לבכות? לשפוט? לכעוס? או אולי 

לשמוח. לרצות לשמוח. לקום! להתבונן. באמת להתבונן..לאן אני רץ? ריבונו של עולם, לאן אני רץ? מה אני עושה?

זה לא מעגל שחוזר על עצמו, זה החיים שלי!

ישנם הריסות, נכון, ישנם חלקים שרופים, נכון. אבל יש אבנים שאפשר לבנות מהם. יש שטח ענק, מדבר שלם שמחכה לי. למה הוא מחכה שפשוט ארוץ בו סתם כך? או שאשקיע בו? שאשתול, שאזרע זרעים טובים, המדבר הזה יכול להיול להיות הצמחיה הכי ירוקה שיש אם רק אבחר. 

יש המון תחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם. תחושות שדורשות מאמץ, התבוננות מעמיקה. איך נכיר את עצמנו, אם לא נכיר את התחושות שלנו? להכיר אותם זה בעצם להכיר את עצמי. מה זה עושה לי? מה מכאיב לי? האם יש לי שליטה על זה? 

לתת לתחושה מקום, נוכחות, לתת לה לדבר אלי..עד שהיא חולפת. והיא בהחלט חולפת.

איך אכיר את התחושות של האחר, אם אני לא מכירה את התחושות של עצמי?

להכיר את עצמי זו מעלה חשובה, אולי הכי חשובה. כשאשמח במי שאני באמת, בכל חלק שבי, אשמח בכל מה שיש לי בחיים. 

זה הסוד האמיתי לחיים מאושרים, החיבור לעצמך מאפשר לך להיות מחובר לחיים ולהיות מאושר בהם.

העובדה הזאת שאני מקבל את עצמי, כמו שאני. כמובן שביחד עם זאת אני ממשיך לשאוף לעלות אך במקום שאני עומד בו עכשיו- אני עושה מה שאני יכול, אני בסדר, אני מקבל את עצמי באמת. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי האשמה עצמית. החיים שלי הם לא מירוץ של תחרות "האצן הכי טוב"

החיים שלי הם הדבר הכי יקר שיש. הם החיים שלי.

נושם.....נושף. הרגשתי את האויר הנעים. אני צועד בשביל ומתבונן, מרגיש את הרגליים, את הידיים, הדופק רגיל, איך פספסתי את כל מה שקורה סביבי? הרי יש פה אנשים איתי.

אני אומנם לא רץ, אבל אני בהחלט מתקדם.

מתי לאחרונה אמרתי לעצמי שאני אוהבת את עצמי?

שאלה מוזרה. למה אני צריכה לשאול שאלה כזאת? ברור שאני אוהבת את עצמי.

האמת, שזה לא כל כך פשוט. יש בזה חשיפה כל כך עמוקה, כל הנקודות החלשות שלי צפות פתאום. מי אוהב את הנקודות החלשות שבו?

הרי כל המטרה שלי עד היום היתה להתרחק מהן, הכי רחוק. לברוח לאיזו גבעה, להתמקם שם ולהשאיר את החולשות שלי למטה, כשאני מנותקת מהן ואין להן שום גישה אלי. להפריד את עצמי...מעצמי.

הופתעתי לדעת שהפסגה שחלמתי להגיע אליה, פסגת ה"מושלמות", לא קיימת.

ודאי שכולנו יודעים זאת בשכל, אך חלק מאיתנו ואדבר בשם עצמי לשם שינוי- פשוט לא קלטתי כמה אני רחוקה מעצמי בבריחה מהחולשות שלי.

לאן אני שואפת להגיע בעצם? למקום דמיוני? למקום לא קיים? הרי מה שאני, קיים כאן ועכשיו, בהווה החומק הזה. מה נשאר ממני כשאני בורחת כל כך מהחולשות שלי? ריק. 

יש לנו נטיה להסתכל על אנשים שאנחנו מכירים ולהשוות אותם אלינו. מה, אני לא מספיק טובה בתור מה שאני? מה ההשוואה הזאת תעזור לי?

בעולם הזה אחת העובדות הברורות ביותר הן ש"אין עוד אחד כמוני". לכל אחד מאיתנו יש יחודיות שאין לה תחליף ולא יהיה לה לעולם.

בכל ההיסטוריה לא היה ולא נברא אדם עם תכונות כמו שלך, אופי כמו שלך, מחשבות כמו שלך, רקע כמו שלך. זה פשוט לא קיים.

השם נתן תפקיד אחד ומיוחד לכל אדם ובך הוא בחר למלא את אותו תפקיד.

אז מה עוזר לי להשוות את עצמי לאדם אחר, כשאני בפני עצמי, עם יכולות אחרות, הגעתי ממקום אחר, התחלתי מנקודה אחרת ובכלל- דורשים ממני משהו אחר לגמרי- אני אני!

אז למה אני צריכה לשאוף בעצם? להתחבר לעצמי. להקשיב לעצמי, מאיזה מקום אני פועלת? מה טוב לי עכשיו? מה כדאי לי עכשיו?

יש לי תכלית בעולם. הייתכן שתא קטן בגוף האדם, שאותו שום פסורפסור לא מצליח להשיג בשכלו, שתא כזה קטן שלא ברור למדע איך הוא נוצר, שהרי ידוע שתא נוצר מהתא הקודם לו וככה הלאה, הייתכן שמתא כזה קטן נוצרתי, אני,בשביל סתם? את כל הימים האלה אני מעבירה סתם? את כל הרגעים האלה, את כל הלימודים, את כל שעות העבודה, יצירת משפחה, הבאת ילדים, סתם? אם זה סתם, עדיף להתאבד. אין מה למרוח חיים שאין להם תכלית.

אך משום מה, רוב האנשים הנורמלים, לא מעיזים לעשות כך. יש פחד טבעי שמונע מהם לעשות מעשה כל כך זר. זה זר לנו כי אנחנו רוצים לחיות. למה אנחנו רוצים לחיות? כי יש בשביל מה, יש תכלית. יש לי משמעות בחיים.

הנקודה העיקרית כאן היא שאני דבר יקר שאין לו ערך ואין לו שום תחליף. יש לי אחריות על החיים שלי, יש לי אחריות על ההחלטות שלי בחיים, מישהו סומך עלי שם למעלה שאבחר את הבחירות הנכונות ואגיע למקום הנכון ועצם העובדה שאני חיה ברגע זה, סימן שבידי הדבר היקר ביותר בעולם, בחירה.

היא זו שיוצרת משמעות בחיי. הבחירה שלי נתנה לי כי אני משהו מאד יקר שאין לו ערך, לא תחליף ולא השגה. דברים יקרים נתנים לאנשים יקרים, אם נתנה לי בחירה, זה לא סתם. זה סימן שאני אמורה להגיע באמצעותה לתכלית. לתכלית שלי, למשמעות שלי.

זה מחייב אותי לאהוב את עצמי ולייקר את עצמי. אנחנו צריכים להבין שאנחנו החברים הכי טובים של עצמנו ואם אנחנו לא נאהב את עצמנו, זה יחסר לנו תמיד ואף אחד לא יתן לנו את זה אם אנחנו לא נתן את זה לעצמנו.

לאהוב את עצמך, זה לקבל את החולשות שלך.כמובן להמשיך לשאוף, להתקדם, להשתפר אך לקבל את מה שאתה עכשיו.

לתת לעצמך מקום בעולם כי באמת מגיע לך לחיות. לתת מקום גם למה שלא הצלחת, כי אתה לא נמדד מהכשלונות או מההצלחות. אתה נמדד מהרצונות שלך, מהכוונות שלך, מההשתדלות שלך. אז גם אם נפלתי, זה לא אומר עלי שום דבר חוץ מדבר אחד-

אם יש לי רגליים ליפול איתם, אז יש לי גם רגליים לקום איתם.

אני אוהבת את עצמי באמת, כי כמוני יש רק אחת בעולם.