יומן מסע

תקומי עכשיו ותלבשי את השריון על הבשר החשוף ואת מסכת החיוך תעטי על הפנים [עוד חמש דקות... בבקשה...עוד חמש דקות] ותצאי לעולם. ושם תגייסי את כל הכוחות שיש ושאין ותמלמלי את כל המנטרות המחזקות [כל כך נעים לי כאן, אני רוצה להישאר כאן] ותיסעי לראיון עבודה. וזכרי: אסור באיסור חמור להתפלא, אפילו פעם אחת אסור לך לחשוב מה את עושה כאן, או עד כמה את מנוכרת לסיטואציה, כמו צופה בסרט [אולי אם אעצום את עיניי ואישן, אתעורר ואראה שהכל חלום] שיש לו התחלה, אמצע [אני שומעת את הקולות שקוראים לי לחזור לממלכת החלום, והגוף שלי מתמלא מתיקות ורוך וחמימות] ובעיקר סוף. ואסור לך לחשוב עד כמה הסיפור שלך מוזר ומפליא ואיך התגלגלת לכאן [כל נשימה מקרבת אותי, כל נשיפה מקרבת אותי, נד-נד של נשימות ונשיפות] כי את אחת מרבות. ואין שום דבר מפליא. ולמרות שהעבודה הזאת אינה לפי מידותייך ולפי נטיותייך ולפי כישורייך [צד הגוף שוקע למזרן, מותיר בו חותם, מתאים לו בדיוק, הוא בית בשבילו] אין גם אף אחד שמבטיח שתקבלי אותה. יש מועמדים אחרים. ואסור לך לחשוב בשום אופן על ההשפלה, כי עשויות להיות השפלות גרועות מאלו בהרבה מאוד [שוקעת...שוקעת...הינה תכף המים הרכים מכסים אותי] ויכול להיות יותר גרוע אפילו. אז לחייך, ולזכור להיות חיובית, ולשדר שאין דבר שאת רוצה יותר מאשר את המשרה החלקית הזאת [אני רוצה לשקוע בתוך תכריכי הסדינים ולא לקום] כי יש לך אחריות.