יומן מסע

חלום

אני עומדת במשקוף בפתח דלת המשקיפה על מרפסת בדירה (אולי חדר הילדות שלי) ומדברת עם אבא שלי. אני מרגישה שמשהו נוראי עומד להתרחש, אני לא מספיקה להזהיר את אבא שלי או לברוח בעצמי ואני מועפת בכוח של הדף עצום אל פנים החדר ונזרקת למעלה אל הקיר הנגדי. הקיר (אולי עשוי גבס) נשבר מעוצמת החבטה, אני מוצאת את עצמי תקועה בקיר, למעלה, ליד התקרה. רגע אחד אני מתלבטת אם לא להישאר שם, בגומחה שנפערה בקיר, ומחליטה לרדת. אני מבינה שהיה פיצוץ במקום אחר ושאני ספגתי את מרבית ההדף. אני נזכרת לדאוג לאחרים, ומופתעת שלא חשבתי עליהם קודם. אני חושבת לעצמי, זה אומר עלייך משהו... אבל אני גם מסבירה לעצמי שהייתי חייבת לוודא קודם כל שאני בחיים. שאר המשפחה (שחוץ מאבא שלי, לא ברור מי עוד שם) בסדר. המשקוף שעמדתי לידו, שבור. אני מכוסה פיח. אני מחליטה להתקלח. באופן מוזר, אני מגלה שהטוש של המקלחת ממוקם ממש באמצע החדר, מעל למיטה. אני כמעט מתחילה להתקלח ככה, ואז מחליטה בכל זאת להזיז את המיטה לצד ולפנות מקום למים שיזרמו לריצפה (ולא על המיטה). ככה גם אשטוף את הריצפה באותה הזדמנות, אני חושבת. אני כבר כמעט מתחילה להתקלח, כשאני רואה בזווית העין מין חדרון קטן מחובר לחדר (שם הייתה צריכה להיות המקלחת, אני חושבת לעצמי) ואני רואה שם תולעת קטנה מתפתלת ומגעילה. למרות שאני מאוד נגעלת, אני מחליטה ללכת למעוך אותה בעזרת קצה של מטריה. אני כבר עירומה. מגבת לגופי ו(משום מה גם) חזייה. אני מתקרבת ורואה את עגלת התינוק של בת אחי. אני רואה עוד תולעת שבוקעת ממנה, גדולה ושמנה יותר, ועוד אחת, ועוד אחת, אני נוגעת בסל בתחתית העגלה ומתוכה נשפכות עוד תולעים גדולות וארוכות. אני חושבת שבטח נשכח שם מזון, והוא שורץ תולעים.

אני בורחת משם מחוץ לחדר, אני צועקת, "אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה יותר!". אני רוצה שאבא שלי יבוא לעזור לי עם התולעים, אבל גם נורא לא נעים לי שהוא יראה אותי ככה, רק עם מגבת וחזייה.

ואז התעוררתי בתחושה נוראית.

אין מיסתורין. החלום ברור לי לגמרי. אני לא יכולה יותר.

היה פיצוץ. אני מרגישה שאני ספגתי את הרוב. אני מנסה להתנקות וללכת הלאה, אבל בכל פעם משהו משתבש ומונע ממני להשתקם. אבא שלי מייצג את עצמו, אבל גם את כל האבות באשר הם - אלו שהיו אמורים לשמור ולהגן ולעזור. 

תקופה מאוד קשה. אובדן של מקורות הכנסה, אבל יותר מזה, אובדן של זהות מקצועית ושל זהות בכלל. והרבה נעלמים במשוואה. לא ברור מה אפשר, מה כדאי, מה עדיף... אנשים עם אינטרסים שונים, עם כוונות כאלו ואחרות, אומרים כל מיני דברים. אני צריכה לאסוף את עצמי. בסוף, אני מחליטה. אני צריכה לנשום עכשיו, יותר מתמיד. אבל איך אפשר? אני מרגישה טובעת ולפעמים מרגישה שאין לי יותר כוחות לשחות נגד הזרמים מולי. אני רוצה להרפות ולשקוע... ולא נותנת לעצמי. יש לי גור. ויש לי פנדה. ואני לא יכולה לעשות את זה לגור שלי. פשוט לא מסוגלת.