יומן מסע

קבלת שרביט הספרים מפועה השליכה אותי באחת למחשבות על תפקידם של הספרים בחיי. תפקיד עצום. מאז ומתמיד הייתי אדם קורא. ילדה שקוראת, נערה שקוראת ומבוגרת שקוראת. תמיד יש ליד מיטתי ערימה של ספרים. אף פעם לא אחד, תמיד כמה. וישנם כמה ספרים שלא עוזבים אותי, שאני לא עוזבת אותם, שמלווים אותי לאורך כל הדרך, אני חוזרת וקוראת בם, אני זוכרת קטעים מהם בעל פה, אני נזכרת בם בנסיבות שונות בחיי. הם חלק ממני. הרשימה (החלקית) הבאה מתארת את האופן בו משתרגים הספרים בחיי.

הספר שלימד אותי מהי האהבה:

ז'ול וג'ים / אנרי פייר רושה

רבים מכירים את סרטו של פרנסואה טריפו ופחות מכירים את הספר ששימש השראה לסרט. קראתי אותו לראשונה בשנות העשרה שלי ולא הפסקתי במשך כמה שנים. ליטרלית. הספר הלך איתי לכל מקום, היה תמיד בתיק שנשאתי. התאהבתי בו ובשלושת גיבוריו, שני גברים ואשה אחת, מהקריאה הראשונה. הסיפור פשוט. משולש אהבה בין שני החברים: ז'ול הפריזאי, ג'ים (המבוטא כמו באנגלית ולא כמו בצרפתית) האוסטרי והאישה האחת: קת. סיפור על אהבה גדולה, אהבה עד מוות. ומיד, בקריאה ראשונה, ידעתי שכך אני רוצה שתהיה אהבתי. גדולה ועזה כמוות. ורציתי להיות קת (קתרין) ורציתי להיות נאהבת על ידי שני גברים ולאהוב אותם. היו תקופות בחיי שכמעט הצלחתי. עכשיו אני מבוגרת בכמה שנים טובות מהגיל בו מסתיים סיפורם של השלושה וגם מושגי על אהבה השתנו. אבל אני אוהבת את הספר הזה כמו שאוהבים את האהבה הראשונה וקוראת בו מפעם לפעם, קריאה המלווה בתחושה של  צער על נעורי שלא ישובו עוד.

הספר שלימד אותי מהי שפה:

אליס בארץ הפלאות / לואיס קרול

את אליס (או, כפי שנקראה בתרגום הישן של ילדותי: "עליזה") קראתי לראשונה בגיל שמונה. התרגום היה ארכאי וקשה, אבל משהו בספר הזה משך אותי לרצות לקרוא אותו שוב ושוב. באותה שנה גם התחפשתי לאליסה, בשמלה כחולה עם נקודות לבנות קטנות שנתפרה במיוחד עבורי על ידי תופרת. כשגדלתי קצת, קראתי את אליס באנגלית והתאהבתי עוד יותר. למדתי בעל פה שירים שלמים מתוך הספר, חרוזים נונסיקליים שאני זוכרת עד היום. כשהתבגרתי, קראתי את המהדורה המוארת והמצויינת של מרטין גרדנר. אחר כך קראתי ולמדתי על קרול עצמו, חייו, עבודתו בלוגיקה ומתמטיקה וחיבתו לשפה ולשלל המשחקים שניתן לשחק בה. קשה להפריז במידת ההשפעה שהייתה לספרי אליס על חיי , על תחומי העיניין שלי ועל עולם הדימויים האישי שלי.

הספר שלימד אותי מה הם מוסר ואנושיות:

פצפונת ואנטון / אריך קסטנר

בין הפרקים שילב קסטנר את דעתו על הדמויות ועל ההתרחשויות. וממנו למדתי טוב ורע, חברות, חמלה, ראיית הזולת ואהבת אדם. כשחזרתי אליו בבגרותי קראתי בו גם דברים אחרים שאולי התאימו יותר לתקופה בה ניכתב. אבל הערכים האנושיים הבסיסיים נותרו נצחיים ואוניברסליים.  

הספר שלימד אותי מהי מיניות:

לוליטה / ולדימיר נבוקוב

כזו היא מיניות: חתרנית, פורצת גבולות, אסורה, כואבת, אסונית, בלתי נמנעת.

הסופר שלימד אותי מי אני:

פרנץ קפקא (הכל, סיפורים, מכתבים, יומנים).

 מה לי, אשה ישראלית שחיה כאן ועכשיו, ולך, פרנץ קפקא, גבר יהודי צ'כי שכתב בגרמנית, היפוכונדר, חולני ושחפן? אבל כשאני קוראת את קפקא אני מרגישה כאילו הוא פתח את הראש שלי, את הבטן שלי, את הלב שלי, ובעיקר, שיסע באיבחת סכין את המקומות בתוכי שאני לא מכירה ושאין להם שם, וכתב אותי. הנה קטע: "הרי כל בני האדם שואפים אל החוק" האיש אומר, ואיך כל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?" השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלו הוא מרעים עליו בקולו: "שום איש זולתך לא יכול היה לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזו נועדה רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותה". (מתוך: לפני החוק).

והנה אפוריזם שלם:

כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין. (העצים).

במשך תקופות ארוכות אני לא נוגעת בקפקא כי אני חוששת מהתקף חרדה בעקבות הקריאה.

רשימה חלקית בהחלט. לא כתבתי על הסופרים הרוסיים שאני אוהבת כל כך, ובראשם גוגול (שלימד אותי מהו הומור ומהי אירוניה), צ'כוב (שלימד אותי מהו רוע ומהי חמלה), בולגקוב (שלימד אותי על כתיבה סוראליסטית). לא כתבתי על הסופרים הצרפתיים שאני מעריצה ואוהבת: פרוסט הרומנטי, המתוחכם והאירוני, פלובר החכם, הרואה צפונות לב, מופאסאן, גאון הסיפור הקצר, סימנון, שאין מי שהטיב ממנו לתאר את מניעהם הסתורים והמסוכסכים של בני האדם. לא כתבתי על ג'ויס ועל יוליסס שלו שנתן לי את הרעיון לדוקטורט שלי (לא בספרות!). לא כתבתי על הדרום אמריקאיים שיורים חץ שמפלח את לבבי, מרקס, קורטאסר, יוסה. על הגרמניים שאני לא יכולה לתאר את עצמי ואישיותי מבלעדיהם: מקס פריש, אליאס קאנטי, היינריך פון קלייסט. על נטליה גינזבורג האיטלקיה, שממנה למדתי מהי נשיות ומהי כתיבה נשית. על האמריקאיים המעולים: פוקנר, הנרי מילר, ריימונד קארבר.

ולא כתבתי על סופרים ישראלים. כי אני קוראת אותם פחות. הרבה פחות. והשפעתם עלי פחותה בהרבה. והעברית בה אני מדברת אל עצמי ברגעים האינטימיים ביני לבייני היא העברית המתורגמת מצרפתית, גרמנית וספרדית שקראתי לאורך כל חיי. ויוצא מן הכלל הוא עגנון. אבל הוא לא ממש ישראלי אלא יותר יהודי. למה זה ככה? זה כבר סיפור אחר...

אני לא מסוגלת להעלות צילום של הספריה שלי כי מבחינתי זה כמו להעלות לכאן תמונת עירום שלי. אתם תיראו את אותם ספרים וסופרים שכתבתי עליהם, אבל אני אדע שאתם רואים  אותי בעירום. לא את גופי, אלא את נפשי המעורטלת.

אני היא הספרים שקראתי ושאני קוראת.

אני מעבירה את השרביט לאמבטיה (שאני מסוקרנת לדעת מה היא קוראת) לאמפי (שאולי כבר קיבלה ממישהו?), למרצדת (אם תסכים להשתתף במשחקי ההמון), לרותי (מה את קוראת, רותי?). רציתי גם לחגית (אבל היא כבר קיבלה וכתבה וטרם הספיקותי לקרוא).