יומן מסע

אני אוהבת את יום כיפור. את העיר נטולת המכוניות והומת בני האדם.

בערב ביקרנו חברים. הלכנו על הכבישים הראשיים, הבטנו בילדים ובאנשים. אצל החברים שתינו הרבה יין, וצחקנו הרבה. אולי בגלל היין ואולי בגלל מה שאמרנו. אני שתיתי הכי הרבה וצחקתי הכי הרבה. חזרנו הבייתה בלילה, שיכורים מעט ובמצב רוח טוב.

לפעמים אני חושבת, אתה לא נסיך, אני לא נסיכה, אבל יש איזו הרמוניה ביננו שאין לחיים הרבה יותר ממנה להציע. אני חושבת ככה כשאנחנו אוכלים יחד, לא חשוב מה, ומדברים על משהו, לא חשוב על מה. או כשאתה יושב על הכורסא השחורה, פניך אל החוץ וגבך אלי, ואני ליד השולחן. כל אחד בעניניו, עד שאחד מאיתנו אומר משהו לאחר. פשוט מזה וטוב מזה, אין.

זה לא ניראה כמו שדמיינתי אבל זה מרגיש כמו שקוויתי.

כאמור, האוטו הוכרז כאובדן גמור ולי אין רכב כבר חודש. אני מתנהלת באוטובוסים ומשתעשעת במחשבה לא לקנות רכב. 

אנשים קונים רכב כי הוא מאפשר להם חופש להתנהל כרצונם. אבל כאן, בלב העיר, יש גם חופש מהרכב.

עכשיו, כשאני נאלצת לטבול עד צוואר באנשים ורצונותיהם, וצרכיהם, ובעיותיהם, והיופי והקושי והרוך והאטימות שלהם, אני מבינה עד כמה, במשך כל כך הרבה שנים, חייתי בלי להתחכך בבני אדם. איך סידרתי לי חיים-שליד-החיים, חיים ללא חיכוך, באה-הולכת. ואיך עכשיו אין לי ברירה אלא להתקרב ולגעת.

תמר אמרה שזה מדויק מה שאני עושה, מה שקורה לי. המילה הזאת, ״מדויק״, מרגשת אותי.

עד היום נסעתי לבד במכונית ועכשיו אני נוסעת באוטובוס לכל מקום. אני משתעשעת במחשבה לא לקנות רכב-בועה אלא להיות ציבורית, כמו שאני נאלצת להיות עכשיו, ציבורית-במרחב-הציבורי, לא עוד רואה-ולא-ניראת כמו שהייתי מרבית חיי, מבחירה.