אלה הם לא חיי. 

פשוטו כמשמעו, אלה לא החיים שלי, אבל הסיפור מבוסס על מה שקורה בחיי. 

בחרתי לספר את חיי כסיפור, כי ככה אני אוכל לשנות, להוסיף ולהפוך אותם לטובים בעיניי. 

הם חברים כבר חודש. 

הוא אוהב אותה, יותר ממה שהיא יכולה לדמיין. 

אבל היא לא מרגישה אותו הדבר, היא אף פעם לא הרגישה. 

לפני שהשיגה אותו, היא לא הפסיקה לחשוב עליו. אבל עכשיו אין בזה את הריגוש, את הספק, עכשיו כשהיא קיבלה מה שרצתה,

היא רוצה להיפרד ממנו.

אבל זוהי לא הסיבה היחידה. היא מסתירה ממנו סוד. סוד שאם תספר לו, הוא לעולם לא יסלח לה. 

כבר כמה ימים שהיא מנסה לדבר איתו, עכשיו הוא כבר הבין. 

הוא יודע על מה היא רוצה לדבר, הוא יודע שהנה מגיע הסוף. 

הוא לא מבין איפה טעה, או מה עשה לא בסדר, אבל הוא לא מאבד תקווה. 

אם יש משהו אחד שהוא לימד אותה, זה לעולם לא לוותר.

אבל הוא פגוע, והוא כועס. 

הוא לא יודע איך לפעול ומה לעשות. 

היא מצד שני כבר משתגעת. היא לא רוצה לפגוע בו. אבל היא יודעת שזה מה שהולך לקרות.

היא מחכה יום-יומיים כדי שהוא יחזור אליה, אבל הוא מפחד. 

הוא לא רוצה להתקשר, הוא דוחה את הקץ עד כמה שאפשר.

היא נכנסת לחדר, מיואשת, מובסת. 

חסרת אונים. 

פותחת את המחשב, הנה התמונה שלהם ביחד בטיול. כמה מאושרים הם היו לפני ש..  

היא קוטעת את המחשבות של עצמה.

מחזירה לרקע של הפרפרים הצבעוניים. הם תמיד נראו לה כל כך מיוחדים, מלאכותיים, הצבעים שלהם עשו לה טוב. 

היא מתחברת לפייסבוק,

הוא מחובר. 

הוא יושב בחדר שלו, המתנה שהוא תכננן לתת לה לכבוד החודש שלהם ביחד מונחת על המיטה. 

הוא נשבר. 

הוא ראה שהיא מחוברת והחליט לשלוח הודעה, לגמור עם זה כאן ועכשיו. 

הוא כותב לה:"אני יודע על מה את רוצה לדבר.

ורק שתדעי, אני לא רוצה שניפרד".

היא לא יודעת מה לעשות. 

היא מחלטיה שלהמשיך למתוח את זה ולמשוך את זה, לא יעזור. 

היא עונה.. 

-"אני מצטערת שזה ככה, אבל אני רוצה שניפרד.

אני לא יודעת אם אני מרגישה אלייך את מה שאתה מרגיש אליי. 

ואני לא רוצה לפגוע בך. 

-"את יודעת מה אני מרגיש אלייך?"

-"מה אתה מרגיש?" היא עונה מופתעת, לא התשובה שהיא ציפתה לה. 

-"אני לא מרגיש כמו בהתחלה, אני רוצה אותך. אבל לא כחברה כנראה."

-"אז.. שנשנה סטטוס?" היא עונה, בנימה אופטימית שכזו.