הכי גרוע שיכול לקרות, קורה,

אני טועה בלי סוף, אני טיפשה, אני מפגרת,

זה מתסכל אותי,

אני בוכה,

אני רוצה לחתוך אבל אסור,

אני רוצה לחתוך אבל אין כוח,

אני רוצה לחתוך אבל יראו,

אני רוצה למות אבל מפחדת,

אני רוצה להתרכז אבל מעופפת,

אני רוצה לזכור אבל שוכחת,

אני שוב בוכה,

רוצה לדבר איתו אבל השעות לא תואמות,

רוצה להתחבר אבל לא מצליחה להתקרב לבנות,

רוצה נעליים לא מעור אבל לא מקבלת את הפטור,

הביטחון העצמי ברצפה, וכאילו שלא מספיק, כל הפאדיחות קורות,

רק לי.

קרבי זו עוד גחמה שיצאה מהר מאוד מהראש מאז שלשום,

עוד הפעם טועה,

מנסה לא לענות לאחת שמדברת איתי בחוצפה,

שמחה שהעבירו קבוצות,

לא יודעת מה יקרה בצוות החדש,

הוא הצליח לעודד אותי אבל הלב כואב והעיניים עוד מוצפות,

לא משנה אם עוד הפעם יפרצו הדמעות,

לא משנה עד כמה הסבל עמוק,

אין מה לעשות,

הרי חוק זה חוק.