בגדים אחרים, של אזרחים, מקפצים ואני כבר לא שם, אני על מדים. מדים גדולים, לא מחמיאים, אך בכל זאת מקנים ביטחון מסוים. מקנאה קצת בלקים, בעגילים, בטבעות, אבל זה בכל זאת בסדר. מסתכלת דרך החלון ונזכרת...

שלושים שניות לסיום!!!

עשרים שניות,

עשר...

והייתי רק סתם עוד אחת לפני שבועיים שלושה. נסעתי לבד, חיכיתי בתחנה, התפללתי לחזור בזמן כי היה זה יום לפני הגיוס, הסתכלתי גם אז דרך החלון. תל אביב. חזרתי לסיור שלנו, סיור במקומות הפשע והסמים, סיור בו חיבקתי מישהו שכרגע הוא כבר כלום. היה חושך, גרפיטי מושקע וכאלו שפחות, חוסר ודאות ובאותה מידה אדישות ורוגע. הגורל הוא גורל, מה שצריך לקרות יקרה ומה שלא אז לא. כשחושבים על כך, הכל הרבה יותר יפה בחושך.

תשע...

מח עצם, בדיקת DNA, חיסון, עוד אחד, שיניים, טביעות אצבע, חתימות, חוגר, אולטרא סאונד, לשם, לפה, מדים, התרגשות, פחד, חום, אנשים, פקודות, נסיעות.

שמונה...

אבל, רק אתמול! פתאום הכל חדש, הזמנים מוגבלים, מאוד מוגבלים. על מי סומכים, על מי לא, את מי אוהבים, את מי לא, איך מתחברים, למי בכלל. חיים אחרים. נוסעת הביתה, הייתי באותם המקומות אולי מאות פעמים קודם, אבל עכשיו זה שונה. עכשיו אני אחרת. זה לא הזמן, זה לא החוק, זה לא המדים ולא הזיעה ולא התיק הגדול. זה משהו מבפנים. משהו שאי אפשר להסביר. זו אני על אש קטנה, אותה אחת, ואני האחרת על אש גדולה יותר. אני החיילת.

שבע...

טיול יפה בשבת. שותים מים הישר מן הטבע, מתחבקים, מתנשקים, מחייכים, שמחים, מדברים, נפרדים. באמת נפרדים. בוכים, כי זה עצוב. אבל ממשיכים. לא באמת נפרדנו, עדיין לא סגור, עדיין לא ידוע, החלטה שלי. התלבטויות בנוגע להמון דברים על הראש. החלטה שלי. החלטה שלי, כאילו שלימדו אותי להחליט.

שש...

לשקר קצת, להיות גם כנים. להתבלבל בין מתי צריך ככה ומתי צריך ככה. להיאבק, לא לוותר על עצמי.

חמש...

עוד צעקה, עוד לכלוך, עוד עצבים, עוד דמעות. המון דמעות, מי אלופה בלרחם על עצמה?

ארבע...

בום!

לא פוגעת כלום. עוד ניסיון, עוד ניסיון, עוד ניסיון, ושום דבר לא יוצא. אולי פשוט לא נועדתי להרוג. בדיחה לעצמי: גם אם אנסה להתאבד בטח אחטיא.

שלוש...

הקשב המפקדת! לפעמים בא לי להיות החתול הגדול הזה שיגרום לעוד צלקות, אבל אין זמן ואולי, רק אולי...

שתיים...

בסדר, לא. לא טוב לי. אבל לא רע, לא רע זה כבר משהו.

אחת...

תם הזמן.

הכי גרוע שיכול לקרות, קורה,

אני טועה בלי סוף, אני טיפשה, אני מפגרת,

זה מתסכל אותי,

אני בוכה,

אני רוצה לחתוך אבל אסור,

אני רוצה לחתוך אבל אין כוח,

אני רוצה לחתוך אבל יראו,

אני רוצה למות אבל מפחדת,

אני רוצה להתרכז אבל מעופפת,

אני רוצה לזכור אבל שוכחת,

אני שוב בוכה,

רוצה לדבר איתו אבל השעות לא תואמות,

רוצה להתחבר אבל לא מצליחה להתקרב לבנות,

רוצה נעליים לא מעור אבל לא מקבלת את הפטור,

הביטחון העצמי ברצפה, וכאילו שלא מספיק, כל הפאדיחות קורות,

רק לי.

קרבי זו עוד גחמה שיצאה מהר מאוד מהראש מאז שלשום,

עוד הפעם טועה,

מנסה לא לענות לאחת שמדברת איתי בחוצפה,

שמחה שהעבירו קבוצות,

לא יודעת מה יקרה בצוות החדש,

הוא הצליח לעודד אותי אבל הלב כואב והעיניים עוד מוצפות,

לא משנה אם עוד הפעם יפרצו הדמעות,

לא משנה עד כמה הסבל עמוק,

אין מה לעשות,

הרי חוק זה חוק.

"ואם היו כותבים שזה לא טוב לנשום, היית הולכת עם מסיכה?", "באמת כל הכבוד לך". ברגעים האחרונים הפכתי לטבעונית ועשיתי המון פעולות הקשורות לנושא. "תתחדשי! יפה לך, קצת מבגר אותך." ברגעים האחרונים הייתה מסיבת סיום, קיבלתי תעודת שתים עשרה שנות לימוד וצבעתי את השיער בשחור לכבוד המאורע. "וואו, לא אמרת בכלל לאן את טסה ובאיזה תאריך בסוף! איך היה?" ברגעים האחרונים הספקתי לטוס לרומא שבאיטליה למשך כמה ימים. הטיסה הראשונה שלי. "להביא משהו?" "אני מכינה את רוב האוכל, זה בסדר." ברגעים האחרונים עשיתי מסיבת גיוס בבית עם כל החברים החמודים שהגיעו. "הכובכ הזה זז!" "האלכוהול ששתית..." "הוא זז!" החזקנו ידיים, שוכבים זה לצד זה על הדשא. בסדר, על המחצלת שפרוסה על הדשא. "על מה את חושבת?" ברגעים האחרונים ידיד ממש טוב שלי הפך לחבר שלי.

ברגעים האחרונים עוד מסדרים את שעון היד, מארגנים טוב טוב את התיק, מחכים לשיחה מהמפקדת, מתרגשים קצת, ישנים הרבה, שמחים כי אין דרך מוצלחת יותר לסיים תקופה משמעותית. ברגעים האחרונים חושבים מה יהיה, תקופה חדשה בפתח, קשה ומלאת אתגרים. מפחדים. האם אצליח? הטבעונות, הכושר, התנאים, החברים, המדים, הקשר הזוגי החדש, הגיבוש, הבריאות, הריכוז, ההיגיינה, חוסר הפרטיות ועוד...

ברגעים הבאמת אחרונים כנראה לא אחשוב בכלל על כל אלו. הלב יפעם, המשפחה תדבר, הדברים יזרמו. ברגעים הבאמת אחרונים אחשוב על כמה שאני חזקה ועל כל האנשים שעזרו לי להגיע לרמת הכוח הזו.

ברגעים הממש ממש אחרונים אחבק את המשפחה, אחייך, אסתמס איתו ואעלה על האוטובוס שיוביל אותי אל שנתיים-שלוש השנים הבאות של תקופה חד פעמית ומשמעותית מאוד בחיים שלי.

מחר זה קורה. צה"ל? !Here i come

בעיקרון אני לא מרגישה יותר מדי, אבל כן יש לי מלא מחשבות והייתי רוצה לשתף כאן כמה מהן. אני כותבת, כשאני כותבת אני חזקה. כשאני כותבת אני אני, לא מישהו אחר, לא משהו אחר, לא מפחדת. אני מנסה להיות אני האמיתית גם בעולם המציאותי ולפעמים זה מצליח ולפעמים זה נכשל. לרוב זה נכשל. מעצבן אותי כבר.

אני גם לא יודעת מה יהיה מחר, הולך לישון אצלי מישהו ואין לי מושג כרגע מה אני מרגישה כלפיו. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו, סומכת עליו, היה ברור שמתבשל פה משהו. עכשיו נדמה כאילו מישהו עשה "פו" על האש. לפחות בשבילי. אצלו הכל יופי, הוא בטח מדמיין לו דברים. גם אני דמיינתי, עכשיו מה שדמיינתי נראה לי לא מתאים. זה לא בהכרח הפחד (התרגשות מתורגמת אצלי תמיד לפחד) אלא זה שקרו כמה דברים שגרמו לי לא להיות בטוחה לגביו. אני לא מצליחה להחליט אם אלו דברים קטנים או דברים שאכן משפיעים. אחרי הכל אני אדם רגיש שהופך זבוב לעדר של פילים, וכך אף אדם לא יוכל להתאים לי. אני בכלל לא טובה עם אנשים. מצד שני, אם משהו הפריע לי אני צריכה להתייחס לכך ברצינות, מצדי לא להיות עם אף אחד מאשר להיות עם מישהו שלא מתאים לי להיות איתו. אין לי מושג איך להעלות את זה, בתכלס אנחנו מדברים על הכל, וגם דיברנו כבר על הדברים שהציקו לי, אבל הדברים האלו עדיין בוערים ואני לא יכולה להתקרב פיזית ונפשית למישהו שאיני סומכת עליו. חרא. אני לא סומכת על אף אחד. באמת. אסור לדעתי לסמוך במאה אחוז על אנשים.

היום ראיתי סרט ששינה את נקודת החשיבה שלי. אולי לא שינה עדיין לגמרי אבל גרם לי להרהר. ופאק, הייתי בטוחה במשהו די הרבה זמן ועכשיו, שלושה חודשים לפני, זה מתערער. או שאני אמורה לייחס לכך חשיבות או לא להיות עלה נידף ברוח ולעמוד איפה שאני רוצה לעמוד. זה קצת קשה כשאני לא אדם אטום, אדם שיכול להיפתח להמון כיוונים וצדדים.

אני לא יודעת מה דעתי לגבי אוכלי בשר. לא מסתדר לי בהיגיון איך אפשר לאכול חיות או מוצרים מהחי ולהשתתף בפגיעה כזו בבע"ח בצורה אקטיבית. אני חושבת על העובדה הזו ביחס לחברים שלי כרגע. אין לי מושג מה יותר מפריע לי, שהם תורמים בצורה אקטיבית למשהו שאני כל כך רוצה לעצור, או שלפי צורת החשיבה שלהם בע"ח הם לא עד כדי כך חשובים. לא חשובים, לא צריך, אל תאמצו חיה ואל תתרמו לתנו לחיות לחיות, אבל משום מה להימנע מלהזיק נשמע לי כמו האופציה הכי נורמלית. אפילו אם זה קצת קשה כיום להיות טבעוני, מבחינתי זה המינימום. יותר מזה זה אולי לנסות לשכנע אחרים, להסביר, לפרסם את הטבעונות, אבל להיות טבעוני בעצמך זה באמת המינימום. וגם זה לא. ואני מסתדרת עם האנשים האלו, הם אחלה והכל, אבל אני לא מצליחה להבין את הדרך הזו. גם קצת לא מצליחה להבין, איך קשרים כאלו אמורים להיות חזקים כאשר יש פגם כזה גדול. זאת אומרת, אני פועלת כדי להפסיק משהו והחבר הכי טוב שלי יפעל כדי להמשיך את המשהו הזה? לא משנה אם לא נעים לו, לא מספיק חשוב לו אז הוא לא רוצה להתעסק יותר מדי, הוא הפחית ממה שהיה קודם... בשורה התחתונה-הוא פוגע. הוא הולך נגד האינטרסים הכי חזקים שהיו לי אי פעם.

חושבת שכתבתי על הכל. אני זקוקה לשיחה טובה עם חברה כדי ללכת לישון ברוגע... בכל מקרה אני ארדם, השאלה היא איך.

לא כתבתי על הכל. החתולה השחורה ישבה עליי כשהרמתי אותה לפני כמה זמן, כאשר חזרתי מפאב. זו הפעם הראשונה בה היא ישבה עליי ולא עמדה, לחוצה כזו. מה יהיה איתה כשאתגייס, אין לי מושג...