חשיבה חופשית

בשבוע שעבר התחלתי באימון הליכה בפרוטזה החדשה שקיבלתי. הסתבר שבית הגדם גורם בהליכה כאבים בשתי נקודות יחד עם אדמומיות בעור. התאמה מוחלטת חשובה כדי למנוע פצעי לחץ. אז בתחילה בדקו מדי יום בהליכה של 35 מטר , ולאחר מכן במצב ישיבה למשכי זמן הולכים ועולים. אבל הכאבים והסימנים המשיכו באותם מקומות ולכן במצב זה צריך לשייף ולהתאים את בית הגדם. אחד משני העובדים מבית המלאכה מגיע כל יום שלישי לכאן כדי לבצע תיקונים והתאמות. אבל כשהוא הגיע, הסתבר שהוא שכח חלק מכלי העבודה. מוזר לא?

הרופאה, מנהלת השיקום לא היתה מוכנה ובצדק לחכות עד ליום שלישי הבא. אז היא אירגנה לי טיול באמבולנס לבית המלאכה, כשאני יושב בכסא גלגלים ועל ברכיי אני נושא את הפרוטזה לתפארה.

זו היתה נסיעה מהמחלקה בהר הצופים אל בית המלאכה בתלפיות. מבעד לחלונות האמבולנס חלף מלון הר ציון שבו עובד הבן ולידו הסינימטק. חלפנו גם את שער יפו וחומות העיר העתיקה. המשכנו במנהרה היורדת לכיוון תלפיות.

בבית המלאכה נתנו לי פעמיים להרכיב את הפרוטזה (אני כבר יודע לעשות זאת בעיניים עצומות - ראיתי פעם אחת והספיק לי ללמוד). לאחר הליכה מספר צעדים, הורידו את הפרוטזה, חיממו, התיכו ושייפו. בפעם השנייה עדין הכאיב במקומות מסויימים ושוב התיכו ושייפו. הרגשתי הקלה אבל עדיין אי אפשר לדעת אם לא ידרשו עוד תיקונים. את זה נדע בשבוע הזה.

נהג האמבולנס שהחזיר אותי השאיר אותי בפתח בניין השיקום. הייתי צריך שרותים בדחיפות ולכן במקום לרדת לקומה אפס ולהחזיר את הפרוטזה למחלקת הפזיותרפיה, עליתי במעלית למחלקת השיקום בקומה שלוש והפרוטזה על ברכיי.  מדוע אני מציין פרט לא חשוב זה של מיקום הקומות? פשוט כי עוד לא נתקלתי בתופעה מוזרה כזו - מקומה אחת עולים היישר לקומה שלוש.  הבנתם את זה ? אין קומה שניה. 

וכשהגעתי למחלקה בדרכי אל השירותים , צדה אותי מנהלת השיקום כאובייקט לימוד לפמליה של עשרה סטודנטים לרפואה. הם עמדו ליד המיטה שלי וחיכו בסבלנות עד שאסיים בשרותים. היא ערכה עלי בדיקה תפקודית קפדנית בנוכחות הסטודנטים. עברתי בדיקה זו כבר בפעם השלישית מאז בואי, אבל הפעם במיוחד בשביל הסטודנטים, שילמדו. והם כל אחד בתורו ניסו לכופף לי את הידיים עד לכפות הידיים והאצבעות ואני הייתי צריך להתנגד. ניסו לדחוף אותי ברגלים ובגוף לכל הצדדים והכיוונים ושוב הייתי צריך להפעיל כוח נגדי. ביקשו ממני להראות כל מיני ביצועים תפקודיים ושאלו המון שאלות. מנהלת המחלקה סיכמה את מימצאי הבדיקה - בפעם ראשונה בפני ולא שומרים כרגיל הכל בבטן: "מצב תפקודי מאוד גבוה - דרגה אחת לפני ספורטאי אתלט בדרוג תפקודי". הופתעתי- זה רחוק מלהיות מובן מאליו לאחר שישבתי בבית שלושה חודשים לפני כן. "לכן יש לנו ציפיות מאוד גבוהות ממנו לשיקום", אמרה המנהלת. וואו , נוספו עוד ציפיות של הרופאים והפיזיותרפיסטים, בנוסף לציפיות הגבוהות מעצמי. מלחיץ. כל פיפס מביצועיי במהלך האימונים היומיומיים מדווח היישר למנהלת. מי שלא מתקדם בקצב המצופה - נשלח הבייתה. כל יום משחררים אחדים כאלה.

ביום שישי רוב המשתקמים יצאו לחופש לבית עד למוצאי שבת. כידוע החופש שלי במרחק 24 מדרגות.  מצד אחד יכולתי להשלים שעות שינה טובה (בלי שכנים שמצלצלים לאחות כל חצי שעה בלילה). אבל מצד שני הרגשתי מאוד בודד. בעיקר לאכול בחדר אוכל עם מעט מאושפזים מוקפים מבוקר עד ערב במשפחותיהם. זוגתי אמנם מבקרת כל יום, אבל אין סיבה שתשרוץ במקום הזה שגם אין בו שום פרטיות. בסופ"ש זה לא יצא לשאר בני המשפחה לבקר מסיבות שונות.

ביום שישי חדר הכושר היה פתוח לשעה. קיבלתי אישור להתאמן בעצמי כאשר יש מישהו אחראי במשרד בקרבת מקום. הייתי שם לבד עם עצמי. כל חדר הכושר עמד לרשותי. כל הנשארים (למעט אחד מהמאושפזים שהצטרף בעשרים דקות אחרונות) העדיפו להתבטל. 

היום התחלתי שבוע אימונים חדש. פחות לוחץ לי מהתותבת בשעת הליכה לאחר ששייפו אותה בבית המלאכה. סדר היום שלי עמוס מאוד מתשע בבוקר עד חמש. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, אימון כושר אישי ואימון קבוצתי. בקושי יש לי כוח לכתוב את הפוסט הזה בסמרטפון. ועדיין לא הספקתי לקרוא מרבית הפוסטים בבלוגים שאני קורא בדרך כלל. זהו פחות או יותר העידכון נכון לעכשיו. מחר אלך למרחק גדול יותר ומקווה להסתגל לפרוטזה כמה שיותר מהר ללא צורך בביקור חוזר בבית המלאכה

.