כל השבוע המשכתי להתאמן, לשבת עם פרוטזה וללכת עם פרוטזה - כל פעם לזמנים ומרחקים הולכים ועולים. עדיין כל צעד כואב, אבל אין מה לעשות. אסור להכנע.
ביום חמישי הודיעו לי בחדר האוכל לרדת כרגיל לפזיותרפיה בשעה תשע ולעלות חזרה לחדרי במחלקה ברבע לעשר - מנהלת מכון השיקום מבקשת שוב לערוך סמפוזיון עלי עם סטודנטים לאורטופדיה. הם הגיעו לחדר רק בעשר ורבע. בכשלושת רבעי השעה דגמנתי בפניהם עם ובלי פרוטזה. שוב כל אחד בדק כוח והתנגדויות איברים. צחקתי איתם שלמעשה אני בודק את כוחם, שהוא לא משהו. בכל זאת שיעורי "המד"ס" ואימוני חדר הכושר היומיים עושים את שלהם. המאמן שלי קורע אותי. אני הולך לישון עם כאבי שרירים. מה הוא חושב, שאני בן עשרים? נשבע לכם, כאלו אימוני כושר אינטנסיביים עברתי בטירונות קרבית בצבא. והפיזיותרפיסט דורש ובסוף מודה שגם לו קשה לבצע תרגילים מסויימים. כבר אמרתי לכם שהם נחושים להפוך אותי לרובוטריק אתלט?
ולאחר שסיימו לבדוק אותי ולשאול שאלות, המון שאלות, ביקשו ממני לרדת שוב לפיזיותרפיה - לאחר שבבוקר כבר הלכתי עם הפרוטזה איזה מאה מטר. הגעתי והסטודנטים הצטרפו לפיזיותרפיסט שלי וכל הפמליה הזו צעדה אחרי כמאתיים וחמישים מטר, ושומע אותם מנתחים בינם לעצמם על אופן הפעלת השרירים השונים שלי בשעת ההליכה. השווצתי לפניהם שאני יכול לעמוד לסרוגין על רגל אחת ועל פרוטזה אחת. מנופף בידיי לצדדים ולאחור מבלי לאבד שיווי משקל או ליפול. ושמעתי את הפיזיותרפיסט שלי משוויץ לסטודנטים שזה לאחר שיקום של בקושי שבוע וחצי. ואני דווקא חשבתי שאני עדיין לא הולך משהו.
לאחר ארוחת הצהריים ירדתי באחת שוב לפזיותרפיה. אבל רוב הפזיותרפיסטים היו עסוקים בצעיר מאוקראינה שנורה בהפגנות שם ושותק בפלג גופו התחתון. מדינת ישראל מצטיינת בהומניטריות כלפי נפגעים ממדינות העולם. רק כמה חבל שזה תמיד על חשבון אזרחים ישראלים. זוכרים כמה זמן אני חיכיתי בתור? אני מבין שזה עושה טוב לשמה של מדינת ישראל ואולי בית החולים גם מתוגמל כספית מתיירות מרפא כזו. אינני מכיר את העובדות כדי לבקר את המערכת. אבל נראה לי לא לגמרי תקין לכאורה. גם לא מבין מדוע האוקראיני הזה גוזל את הפזיותרפיסט שלי בשעה שנועדה לי. גם לא מבין מדוע מקרקרים סביבו חמישה פזיותרפיסטים במקום אחד. אבל נעזוב את זה. בסך הכל אני זוכה לטיפול טוב בדרך כלל ואפילו כפול שעות מחלק מהמשוקמים האחרים - שמתקשים לעשות את המינימום הנדרש. וגם צריך לזכור שראש המוסד שלנו לשעבר עבר ניתוח השתלת כבד באוקראינה - לאחר שבארץ סרבו לטפל בו לאחר שעבר את גיל השישים. בוודאי גם הוא קיבל שם טיפול אח"מ.
קיבלתי את הפרוטזה לשישי שבת כדי ללכת עצמאית במחלקה. הבוקר צעדתי והופעתי לארוחת הבוקר עם הפרוטזה. כל הצוות הרפואי במחלקה ושאר המשוקמים התלהבו ופירגנו על השינוי.
שוב רוב המשתקמים יצאו לחופשת סופ"ש. אני שוב נאלץ להשאר. הסופ"ש הזה יהיה ארוך יותר בגלל פורים. משרד הבריאות עדיין לא אישר, אבל רוב הפיזיתרפיסטים הודיעו למטופלים שלא יגיעו לעבודה ביום ראשון. ממתי פורים הפך יום חופש לאומי? ממתי המדינה צריכה לשלם על ימי אישפוז שיקומי לבית החולים סתם כך ,כי הצוות צריך להתחפש?
אצלנו כבר שבועיים פורים. מזה שבועיים נוהרים למחלקה שלנו ילדים ונוער מחופשים ושרים שירי פורים. נראה שזו הפכה להיות פעילות חובה של בתי הספר. מעניין אם הביקורים האלה התרחשו בתדירות מטורפת כזו גם בשנים עברו - כאשר הרב פירון לא היה שר החינוך.
שיהיה פורים שמח לכולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה