חשיבה חופשית

השבוע החולף דווקא התחיל בטוב. הרופאה הודיעה לי שבישיבת הצוות האחרונה כולם תמימי דעים שהתקדמתי מאד בשיקום וכי נקבע לי כבר תאריך שחרור מהשיקום. "הראשון באפריל, וזה לא בדיחה". כלומר עוד שבוע וחצי אהיה מחוץ לבית הכלא הזה.

ואז ביום חמישי האחרון הפיזיותרפיסטים הזמינו את בעל בית המלאכה של הפרוטזות לסדר לי את הפרוטזה. היא גרמה לי לאדמומיות קלה בכמה נקודות בגדם בעת הליכה ארוכה. הוא הגיע. הרחיב פה והצר שם את בית הגדם. כיוון כמה ברגים ופתאום אני מתקשה ללכת. התותבת משתחררת בשעת הליכה לאחר מספר צעדים. שוב הוא מרחיב כאן ומכווץ שם עם מיבש השיער שלו ואז כל צעד כל כך כואב והסימנים על הגדם קשים. אם אקבל פצעי לחץ - אשלח הבייתה ושלום על השיקום. בעל המלאכה נראה חסר אונים וכמו הקוף הרקדן שמאשים את הרצפה העקומה - כך בעל המלאכה האשים את הגדם שצריך להתכווץ עוד ואז יהיה בסדר. אמר והלך. בהמשך הפרוטזה נעשתה בלתי כשירה להליכה והרופאה אסרה עלי להמשיך להשתמש בה עד ליום ראשון בבוקר. שוב ישלחו אותי לטיול אל בית המלאכה בתלפיות באמבולנס. האם הקוף יצליח לישר את רצפת הריקודים? אולי יצליח השותף שלו. בינתיים כל תיקון רק החמיר את המצב. ומהליכה מהירה, כמעט ריצה במחלקה, חזרתי אחורה להיות מרותק לכיסא גלגלים או לקפוץ על רגל אחת עם הליכון. וזה כבר הביא אותי קרוב לנקודת הרתיחה.

ואז פתאום נורא מעצבן שא.ח. השותף לחדרי משלשל ללא הפסקה ומצלצל כל חצי שעה בלילה לאחות שתוריד אותו לשירותים ותחזיר אותו למיטה. מדוע לא נותנים לו אימודיום או סדיסטל לשילשולים הארורים האלה?

ולא.א. השותף השני יש דווקא עצירויות. כל הלילה הוא משחרר נפיחות קולניות ומבקש שיכניסו נרות לפי הטבעת שלו. הוא עבר ניתוח הסרת גידול בעמוד השידרה, והתחיל סופסוף  ללכת השבוע עם הליכון לאחר חודשיים וחצי. ואז לאחר שהתחיל מעט ללכת, הוא הפסיק לשלוט כהלכה על הסוגרים בלילה והתחיל להרטיב במיטה. ושוב צלצול לאחות באמצע הלילה. והאחיות נכנסות לחדר מדליקות אורות ומדברות בקול כאילו זה אמצע היום. האחת מובילה אותו לרחצה והשניה מחליפה את המצעים. א. א. מסרב לחיתול. נראה שהוא רואה בחיתול פגיעה בכבודו. ושלשום הוא הלך לישון בשבע בערב וסיים לישון בארבע וחצי לפנות בוקר. והוא מרעיש בחדר עם סידורי הבוקר שלו, מדליק אורות ובזאת הסתיימה שנתי בת ארבע בקושי שעות. בשמונה וחצי תתחיל פזיותרפיה מפרכת...

ובמחצית השניה של השבוע השתחררו חלק מהמשוקמים והגיעו חדשים. המחלקה הפכה פתאום למחלקה גריאטרית. את ר. - בחורה ערביה צעירה - שלחו הבייתה עם הליכון במצב של מתקשה בהליכה. היא הגיעה ישובה על כסא גלגלים באותו יום שהגעתי אני למחלקה. היא גרה בחמש השנים האחרונות עם אביה ןאחיה בשבדיה וחזרה לארץ לפני שלושה חודשים לעבור כאן ניתוח קיצור קיבה ולחיות עם אמא שלה הפרודה ואחותה הקטנה בת החמש. ובעקבות הניתוח היא נכנסה לתת תזונה (למרות שהיא עדיין שמנה למדי) ובעקבות כך - חולשה בעצמות ובעצבים ואי יכולת ללכת.

ר. התקדמה מעט כאמור, להליכה איטית  וקצרה בעזרת הליכון. היא הייתה מאוד מפונקת בענייני מזון וסבלה מפרצי בכי. כאמור היא בחורה מוסלמית צעירה. החבר שלה ליווה אותה במחלקה במרבית שעות היום. ובמפתיע למגזר זה, בלילה ישן איתה במיטת החולים שלה. וכשהשותפות לחדר התלוננו על כך, היא הביאה את אחותה הקטנה בת החמש לישון איתה במקום החבר. והקטנה הסתובבה שלושה ימים משועממת בין חולים במחלות זיהומיות מסוכנות ונחשפה לטראומות של צפיה בבעלי גדמים כמוני בפיזיותרפיה. לכו תבינו את זה. 

אז השבוע שחררו אותה הביתה והביאו במקומה אישה בשנות הארבעים שהסתבכה משפעת וחטפה זיהום קשה בדם עם קריסת מערכות. בעקבות היא הורדמה והונשמה במשך שבועיים. אבל לאחר שהעירו אותה היא החלה לסבול מהזיות על עלוקות בחדר ושכאלה. איבדה את הזיכרון והחלה לדבר שטויות. כעת היא כבר יושבת בכסא גלגלים כי אינה יכולה ללכת. גם בידיים יש חולשה ואובדן תחושה חלקי. המצב הזה כנראה יהיה זמני ברובו וכבר היא משתפרת. אבל המפונקת הזו צריכה שהבן שלה בן החמש עשרה ישרת אותה. הוא מגיע אליה הישר מבית הספר, לשרת אותה עד מעט לפני חצות - נוסע באוטובוס האחרון לישון בבית. בשישי-שבת השותפה שלה לחדר השתחררה לחופשה והנה אני רואה שהבן הצעיר ישן חופשי במיטתה כל סוף השבוע. מעניין אם ע. השותפה תדע על כך כשתשוב ויחליפו עבורה את המצעים המשומשים.

ע' בחורה ערביה יפיפיה בת 19 שנפלה משמונה קומות ושרדה.  כעת לאחר חצי שנה שבה עברה סדרת ניתוחים ארוכה, נשארה משותקת ברגליה. מנסים כרגע לשקם את ידיה החלשות. לעיתים היא פורצת בבכי בחדר האוכל ואנשים דומעים איתה. הדעות חלוקות אם היתה זו תאונה או נסיון התאבדות. אני חושב שהיא אכן ניסתה להתאבד כי כששוחחתי איתה ושאלתי אם איבדה את ההכרה לאחר שקפצה (במכוון לא אמרתי נפלה) היא השיבה בכן, מבלי לשלול את עניין הקפיצה שהזכרתי.

והאח של האוקראיני שנורה בגבו בהפגנות (פרטים בפוסטים הקודמים) ישן גם הוא בחדרו של אחיו - שתי מיטות מתוך 38 כאשר אנשים מחכים חודשים לשיקום.

ובן של כ. שחטף אירוע מוחי ונמצא בשיקום - גם הוא אינו עוזב את אביו יומם וליל ובלילות ישן על כמה שמיכות בית חולים ברצפת חדר האוכל.

והשבוע אירע כאן עוד דבר איום ונורא. מ. הוא צעיר חרדי שנפגע במוחו מאיזשהו ארוע. כמעט לא ניתן היה להבחין  שהוא הולך עם טונוס (מתח) מעט נמוך בשרירי רגליו. בשבוע וחצי שאושפז כאן הוא ברח מספר פעמים והוחזר על ידי המשטרה או הביטחון. ואז אמא שלו לא משה ממנו עשרים וארבע שעות ביממה והוא נצמד אליה כמו ילד קטן בחרדה.

אבל מסתבר שמי שרוצה לסיים את חייו ימצא בסופו של דבר הזדמנות לעשות זאת. לפני יומיים שמעתי צעקות של אמא של מ. ושל האחיות הקוראות בשמו של מ. ורצות המסדרונות בטרוף. מ' נכנס לשרותים ונעל את עצמו כאשר אמו המתינה ליד הדלת. הוא טיפס, השחיל את ראשו לחלון הקטן והרביץ קפיצת ראש מהקומה השלישית. צעקות. הצוות רץ למטה עם עגלת החייאה. דם פרץ מאפו ומאזניו. גולגלתו התנפצה. למחרת שמעתי שהוא הועבר להדסה עין כרם, מורדם ומונשם. הצוות טוען שהוא עשה את זה ללא מודעות. שיהיה. מי אני שאחלוק עליהם. מישהו בוודאי ישאל מדוע אין סורגים בחלונות וכבר רוצים לסלק את המנעולים מחדרי השירותים. דעתי ממש לא נוחה מכך. גם כך אין כאן פרטיות, אבל ממש אין לי חשק להתקלח כאשר מבקרים ומבקרות פורצים פנימה ומבקשים סליחה.

וכפי שכבר כתבתי בתחילה, היתה השבוע תחלופה גבוהה של משוקמים. חדר האוכל גם כך אינו מספיק לכל המאושפזים, אבל כעת לחלק מהם יש מלווה קבוע. בת זוג או עובדת זרה. שתבינו, אף אחד מהם אינו זקוק לעזרה באוכל. אבל המלווים תופסים מקומות יקרים בשולחנות חדר האוכל. לא רק תופסים מקום, אלא גם אוכלים. מילא משאריות האוכל, אבל לאחת יש עובדת צעירה זרה מולדבית שמקבלת מגש אוכל מלא שמיועד לחולים. אני מתכוון לצלם את זה ולעשות עניין בפעם הבאה שיביאו לי מגש חסר.

שלשום הגעתי כעשר דקות לפני ארוחת הערב ומצאתי בקושי מקום אחד בקצה השולחן הראשון הקרוב למסך הטלוויזיה הקטנה. את הטלוויזיה עם המסך הגדול מישהו קלקל והיא סולקה כשבועיים לאחר שעמדה כחפץ שאין לו הופכין. בשולחן הבא ישבה מאושפזת אחת  בכסא גלגלים ומסביבה ארבעה קרובי משפחה. וכשהגיע קרוב משפחה חמישי הוא דחף את הכסא שלי וכמעט הצמיד את פני למסך הטלוויזיה כאילו הייתי חפץ - כדי לפנות לו מקום ישיבה. כשהערתי לו על כך התנצל אבל לי כבר לא נשאר מקום לכסא גלגלים.

עד כאן. התגלגלתי בכסא הגלגלים לתחנת האחיות ובקשתי שיביאו לי את הארוחה לחדר. הם אמרו לי שמה שקורה עם המשפחות אינו בסדר וקשה להם להשתלט על המשפחות.

כשהארוחה לא הגיעה, צלצלתי בפעמון בקשת העזרה ליד מיטתי ושאלתי מה עם הארוחה שלי. שוב התנצלות ולאחר שתי דקות הגיעה האחות עם המגש שלי ומתנצלת שהביצה והטחינה חסרות. הגעתי ממש לנקודת הרתיחה וצעקתי שממש לא מעניין אותי - שתלך למטבח בבנין השני ותביא בדיוק את מה שכתוב בספח התפריט השמי הממוחשב המונח על המגש שלי. היא חזרה לאחר כשתי דקות עם הפריטים החסרים. זה היה כמובן מהיר מדי כדי שתספיק לחזור מהמטבח. כמובן שלא אכלתי את זה - אני לא מוכן לאכול מפרטי מזון שהושארו על ידי מאושפזים אחרים.

אתמול יום שישי בבוקר, מאושפזים עומדים לצאת לחופשת שבת אבל חלק נתקעו עד הצהרים בשל ריצת המרתון. בבוקר אכלתי בשולחן יחד עם נה נה נה (מצטער, אף אחד לא יודע את שמו - פרטים בפוסטים קודמים). וכשהביאו לו לשולחן את התרופות שלו הוא התחיל  לומר נה נה נה. הבנתי שהוא רוצה מים כדי לבלוע את הכדורים. שאלתי אם הוא רוצה מים והוא הנהן בראשו כן בליווי נה נה נה.

הוריתי לו להדק שפתיים ולומר מ'. הוא התאמץ והצליח. ואז לאחר הדגמה שלי הצליח לומר מ-ים. כולם מחאו כפיים והוא חוזר על המילה מים. צוחק ומאושר.

ואתמול ערב שבת אשתו של מאושפז אחד שלא עוזבת אותו וישנה איתו בחדר של חמישה גברים, מרגישה כמו חצרנית וכשהגעתי לחדר כדי להעיר את אחד מדיירי החדר לאוכל, היא שאלה - "מה אתה עושה כאן"? "נו טוב, אם לא הגעת לכאן בטעות..." ובארוחות היא שואלת את בעלה למה הוא לא אוכל את זה וזה... ואז אוכלת את מה שהוא משאיר לה. ובארוחת ליל שבת מצאה לנכון לרגון מדוע הטלוויזיה פתוחה. מזל שלא כיבתה אותה (בשל השבת). התאפקתי שלא להעיר לה שכאן זה לא הבית שלה.

ואיזה דוס הגיע לקידוש וחילק תירוש לגויים אך לא לי כי אני לא חובש כיפה ואותו כנ"ל גם היום בהבדלה. וביום שישי בבוקר החרדים מחלקים עיתון חרדי. פעם אחת ביקשתי כדי לראות מה כותבים החרדים בעיתון. ולאחר שהתחלתי לעיין בעיתון ההזוי הזה, החרדי ביקש ממני את העיתון בחזרה. כביכול לתת אותו למישהו אחר. על שלחנות חדר האוכל מונחים 5 עיתונים כאלה ללא קורא. תגידו, האם צריך לחבוש כיפה כדי לקרוא עיתון? אבל אין דבר, זה הם שצריכים להתחשבן עם האלוהים שלהם.

אז זו השבת הרביעית שנשארתי בשיקום ללא חופשה. הפרוטזה שלי מושבתת. לפחות השלמתי שעות שינה בחדר שהפך כולו שלי לסופ "ש. עוד מעט יחזרו שותפי לחדר וכרגיל ישלשלו וישחררו נפיחות עקב כמות המזון שזללו בבית.

עניין הפרוטזה מציק לי. השיחרור שנראה באופק בעוד שבוע וחצי הוא כעת בסימן שאלה.

שבוע טוב.

נ.ב - הפוסט נכתב בסמרטפון. מצטער על טעויות ושגיאות כתיב אפשריות.