חשיבה חופשית

הבלוגר Jack Johnson פנה אלי והעביר לי את שרביט "הפעם הראשונה שלי". מקבלי השרביט כותבים פוסט על הפעם הראשונה שעשו משהו. ובסיום הפוסט אמורים להעביר את השרביט לארבעה אחרים שבחרו.

כשקבלתי את השרביט הזה חשבתי שכמו כולנו, יש הרבה מאוד דברים שעשיתי מתישהו פעם ראשונה. אז במה לבחור?

בפעם הראשונה שזוגתי ואני נצלנו מהתרסקות מטוס (והיו שלוש כאלה חלקן עם נספים)?

או אולי על הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל וזה היה בדוקטורט בגיל 27 - נסיעה לקורס קיץ באי ספציה עם הפלגות להידרה ואיים נוספים. היה זה קורס לימוד של ביולוגיה מולקולרית מחתני פרס נובל על מנגל ועלי גפן.

או אולי על הפעם הראשונה של אינטימיות בין נערה בת 14 עם ילד בן שבע וחצי? אבל כבר כתבתי כאן פעם על זה ועל מעללי האחרים. למי שזוכר.

או אולי לכתוב על הפעם הראשונה (ואינני זוכר אם הייתה פעם שניה) שנכשלתי במבחן? טוב לא ממש נכשלתי, אבל 62 נראה לי כשלון, לא? ואז הייתי מספר לכם כיצד הרגשתי ואיך המרצה היה לא בסדר שנתן ארבע שאלות מתוך עשר על פרק אחד מתוך עשר.

או אולי לכתוב על הפעם הראשונה ששפטתי חייל סורר בצבא?

יש כל כך הרבה פעמים ראשונות. אז במה אבחר?

אז בחרתי בפעם הראשונה שעמדתי והרצאתי בחו"ל  בפני כעשרת אלפים איש באולם בגודל של אצטדיון. הייתי אז ככה צעיר:  

התמונה הזו עברה קצת ריטוש מטעמים מובנים ואני מקווה שמישהו מההיסטוריה הרחוקה שלי לא קורא כאן ויזהה אותי. בכל אופן התמונה הזו כנראה לא תשאר כאן הרבה זמן. תסתכלו, תתרשמו ותשכחו. אז הרי זו  הפעם ראשונה שאני חושף תמונה כאן בבלוג. אמנם תמונה קצת ישנה, אבל תמונה. אם מישהו במקרה זיהה או חושב שזיהה אותי, אני מבקש לא לכתוב זאת בתגובות אלא בבקשה לשלוח לי מייל בכתובת המצויינת בתחתית השוליים הימניים של הבלוג.

הייתי אז בפוסט דוקטורט במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאיים והתמזל מזלי לגלות איזו תגלית מדעית משמעותית - מאלו שמדען חולם שיעשה בעבודת חיים לפני שיפרוש. יאמר לזכות שני הבוסים היהודים שלי (שאחד מהם הוא היום סגן המכונים האלה) שהם נתנו לי את כל הקרדיט ושלחו אותי להרצות על התגלית הזו בכנס המדענים הענק והיוקרתי הזה. הרי היו יכולים לעשות זאת במקומי. כך נוהגים רוב המדענים הישראלים שרואים בכל דבר כזה הזדמנות לייחצן קודם כל את עצמם.

ואת תקציר ההרצאה לפני הכנס ראו בחברת תרופות ענק והם דאגו להזמין אותי לכנס ואל משרדי החברה. כשאני אומר להזמין, הכוונה מימון טיסה לחוף המערבי, קבלת פנים והוצאות. וחוצמזה הבוסים שלי נתנו לי עוד 800 דולר לדמי כיס כנגד דיווח חשבוניות וקבלות. אמנם בתור שני פוסט דוקים עובדים לא היינו תפרנים, אבל לכבוד מלכים כזה לא ציפיתי. ולפני כל זה הלכתי וקניתי מחלצות - חליפה, חולצות וכמה עניבות - פעם ראשונה בחיים. אפילו בחתונה שלי בקושי לבשתי איזה ז'אקט וכמובן בלי עניבה. ודאגתי שמישהו יקשור לי קשר רב פעמי בעניבות. כי לא הסתדרתי עם זה.

וכשהגעתי לשדה התעופה בסן פרנסיסקו, לימוזינה לקחה אותי לחדר במלון. ביום הראשון לכנס נשארתי במלון לשנן את ההרצאה מרוב לחץ. לא הייתי מסוגל להגיע לכנס ולהתרכז בהרצאות של האחרים. ובבוקר המחרת, פספסתי את ההסעה לכנס

והגעתי לחדר ההקרנות נושם ומתנשף בדקה התשעים, כדי שיעלו למקרן את השקופיות שלי. אז היו מקרינים שקופיות ולא חלמו אז אפילו על מצגות דיגיטליות שכיום מעלים למחשב בשניה מתוך דיסק און קי.

ומחדר ההקרנה רצתי כל עוד רוחי בי אל אולם ההרצאות והייתי בשוק מההמונים היושבים בו ומהמסכים הגדולים הפזורים סביב מחוץ לאיצטדיון ומקרינים את המרצים והמצגות שלהם, למי שלא הצליח להשיג מקום ישיבה באולם. 

אמנם הייתי מורגל להרצות. בתור דוקטורנט הייתי מדריך לסטודנטים בתרגילים, סדנאות ומעבדות. אפילו פעם אחת המדריך שלי שגויס ליום מילואים ביקש ממני לתת הרצאה פרונטלית במקומו לפני סטודנטים באולם גדול, אבל ננסי ביחס לאצטדיון הזה. וזה לא היה דבר רגיל, כי הרצאות פרונטליות נותנים רק חברי סגל אקדמי בכיר. ואז למדתי את החומר יומיים לפני ההרצאה ונתתי אותה לסטודנטים. בסיום ההרצאה סטודנטים הגיעו אלי לומר כמה חבל שאני לא אמשיך להרצות בקורס הזה. כמובן שזה ניפח לי קצת את האגו.

אבל כל הנסיון שלי היה כאין ואפס כאשר עמדתי לפני ההמונים בסן פרנסיסקו עם פיק ברכיים והלב פועם בטרוף. את ההרצאה עצמה אני ממש לא זוכר, הייתי במצב טיסה אוטומטית. אני זוכר שהתעוררתי לקול מחיאות כפיים אדיר. אני לא יודע אם זה היה מההרצאה או מתוכן התגלית.

נשארתי מטעמי נימוס לשמוע את ההרצאה הבאה, אבל ממש לא יכולתי להתרכז ובהפסקה ברחתי לחדרי במלון וצפיתי באיזה סרט בכבלים. אחר הצהריים הייתי צריך להשקיע כמה שעות כדי לקבל את הכבוד בקבלות פנים באזור הכנס ואחר כך בחברת התרופות, שהבינה שיש כאן פטנט. עד היום אני מקבל פעמיים בשנה צ'ק מממשלת ארה"ב. שלא תחשבו - זה רק פרומילים, כי אני לא אזרח ארה"ב. את האחוזים מקבלים הבוסים לשעבר האמריקאים שלי. נו, לפחות הם שלמו לי מספר נסיעות והוצאות לארה"ב, כמה פעמים מאז.

ולאחר שמילאתי חובותיי בקבלות הפנים המביכות האלה, נעדרתי מהכנס ההמוני הזה שנמשך עוד יומיים. וביומיים האלה טיילתי להנאתי  בסן פרנסיסקו. תחילה בסיור מאורגן. הפלגתי אל מתחת לגשר הזהב ולאלקטרז, נסעתי ודחפתי את קרון הרכבת הקלה המפורסמת. ביקרתי בשוק הסיני וקניתי לזוגתי קנקן תה סיני מדהים עם סט ספלים ואיזה צעצוע לתינוקת. בקיצור, הברזתי מהכנס. אבל יש לי בעיה עם המוניות כזו.

ביום הטיסה חזרה היה איזשהו חג מקומי, והטיסה שלי יצאה באיחור מצפון קליפורניה ולא הגיעה בזמן לנחיתת הביניים שעליה הייתי צריך לעלות. ולאחר מספר שעות בשדה התעופה הטיסה יצאה אבל פיספסתי את הקונקשן.  חברת התעופה נתנה לי חדר ללילה במלון בשדה התעופה, ארוחת ערב, ושיחה אחת להודיע למשפחה שאגיע הבייתה רק למחרת.

ולמחרת טסתי חזרה הבייתה טיסה קצרה של שעה לוושינגטון. ובעיתון ראיתי שהמטוס מטיסת הקונקשן הזו שהייתי צריך לטוס אתמול, עשה נחיתת חרום על נהר הפוטומק והנוסעים נמשו מהמים הקפואים.

משדה התעופה לקחתי מונית בעשרים דולר שתיקח אותי הבייתה מרחק 45 דקות נסיעה בהיי וויי. איזה כיף היה לחזור הבייתה ולחבק את האשה והתינוקת המתוקה.

אספתי את כל הקבלות והייתי רחוק מלהגיע לסכום דמי הכיס שהוקצב לי. אני לא מסוגל לבזבז מאתיים דולר על ארוחה במסעדה שאתה חייב להגיע מעונב. ארוחה סבירה וטובה בעשרים דולר הספיקה לי בהחלט. התכוננתי להחזיר כסף עבור מה שלא הוצאתי, אבל אף אחד לא ביקש. שאלתי ואמרו לי שלא צריך, העיקר שהבאתי כמה קבלות.

מאז הרצאתי עוד כמה פעמים בפני קהל של אלפים בכנסים שונים. תמיד קיימת ההתרגשות של לפני ובכל פעם הסיפור שלה, אבל את הפעם הראשונה לא אשכח.

אני מעביר את השרביט לארבעה מידידי כאן:

טליק

אבו אלמוג

צופה מהצד

רותי קוטלר