חשיבה חופשית

רואים את הפתח האפל בקצה התמונה?

זהו הממ"ד בקו אווירי. בפועל הוא לא זמין עבורי בזמן אמת. בשל מפלס בן מדרגה אחת. וכשעולה יללת צבע אדום, כשדקה וחצי אינה מספיקה כדי להרכיב את הפרוטזה המדלדלת שלי (על כך אכתוב עוד מעט) - מה שנהפך למרחב המוגן שלי הוא המסדרון הזה - הקירות בין דלת חדר שרותי הילדים לחדר  שרותי האורחים. ואת "המרחב המוגן " המאולתר הזה ראו בתמונה הבאה:

ישוב על כסא גלגלים במסדרון הזה אני שומע בום וזעזוע מרעיד את הרצפה. פלשבק חולף על אותו יום שבו ירדנו מרמת הגולן לכיוון הצימר שבו נפשנו בצפון. ובמורדות הגולן כבה מנוע המכונית. הלך האלטרנטור שהחלפנו בדיוק שלושה חודשים קודם -  בדיוק זמן האחריות על אלטרנטור משומש. עייפים המתנו בשמש לגרר שיגרור את המכונית למוסך בקרית שמונה.

בעוד המכונית ממתינה להזמנה והחלפת אלטרנטור - אנוכי, זוגתי ושני ילדי הקטנים מצאנו עצמנו ברחוב ראשי בקרית שמונה, בדיוק  כאשר החלה מתקפת קטיושות. שני מבוגרים ושני ילדים מסתובבים חסרי אונים בעיר רפאים ללא מחסה. נכנסים לחדר מדרגות עם שמע סירנה ומחבקים  ילדים מפוחדים מבומים מחרישי אוזניים.  מבלי שהיה נהג מונית שיהיה מוכן  להוציא אותנו מהעיר דרומה, נשארנו כלואים באימת הקטיושות.

יחד עם הורים חרדים אחרים ניסינו לארגן עם אגד קווים פרטיים לילדים בלבד (במסלולים הרגילים) שיצאו מבתי הספר בשעה שתיים ושלוש אחר הצהריים. אבל לאחר חודש, החליטו באגד להפסיק את הקווים האלה.

לא מאחל לאף הורה להיות חרד לשובם של ילדיו הביתה בשלום מבית ספרם.

ובעודי יושב במרחב המוגן המאולתר שלי  עוד פלשבק חולף עם  השמע הבום השלישי. פלשבק של יום שבו יצאתי משער הבית באיחור של חמש דקות מהרגיל ושומע בום עצום בסמוך. כשחלפתי ליד הגשר הסמוך ראיתי אוטובוס שהתפוצץ מעלה עשן, כוחות הצלה מפנים פצועים מממנו ומהרכבים הסמוכים.

בומים נוראים של ערביי עיסייה הסמוכים לביתי מלווים את אזעקת צבע אדום. הם יורים בקצב מטורף בשמחה מהגגות. מחר הם יגיעו לקנות לחם בסופר השכונתי שלנו ויעבירו בעלות על מכוניות בסניף הדואר שלנו. והבומים האלה (שרבים מהם לאחרונה, במיוחד בין שתיים לשלוש בלילה. איפוא כוחות הביטחון?)  הזכירו לי אותי צועד ברחוב יפו ממגרש החניה בדרכי אל משרד ממשלתי. את החישובים לאיזה צד של המדרכה לעבור כדי לחלוף על כמה שפחות מסעדות ובתי קפה. בדרך.

כרגע הניידות שלי היא על הפנים. הפרוטזה אינה מותאמת לגדם והיא מדלדלת ונתלשת ממקומה עם כל ישיבה וקימה. ביום רביעי יצאתי לבדיקה רפואית בהדסה עין כרם כדי לקבל ניירת מעודכנת לקראת וועדה רפואית בעיניניי. בדרך חשבתי מה יקרה אם תהיה אזעקה. אנשים חסרי התחשבות נדחפים ויוצאים מהמעלית שצריכה להעלות אותי למרפאה בקומה השמינית. הדלת שוב נסגרת מבלי שנותנים לי להכנס.  לפני חמישה ימים נקבע לי מועד למרפאת מכשירים עם צוות השיקום ובית המלאכה, לאשר לי המלצה למשרד הבריאות - להתאמת בית גדם חדש לפרוטזה, לפני שחלפה שנה - הזמן לפי הספר. אבל שלושה ימים לפני כן, התקשרה אלי המזכירה בבוקר להזכיר לי את האירוע ושעתיים לאחר מכן השאירה לי הודעה במשיבון שהאירוע המיועד בוטל עד להודעה חדשה - אולי רק בסוף החודש, כי מנהלת מחלקת השיקום בחו"ל.

בעודי כותב את הפוסט, אזעקה מנתקת אותי מהמחשב. ציפיתי לזה - השעה שבע בערב בדיוק. מדייקים החמאסניקים האלה. הם יורים לעבר ירושלים יום כן ויום לא. כבר ארבע פעמים, תמיד בשעה עגולה בערב בין שש לעשר. הפעם בשעה שבע אפס אפס, אני שוב יושב במרחב המוגן המאולתר שלי. זוגתי בממ"ד. ערביי עיסייה מפגיזים בשמחה מהגגות (איפוא כוחות הביטחון?). הפעם אני שומע בום מרוחק של טיל שנפל מחוץ לירושלים. בטלוויזיה מודיעים שטיל נפל בחברון ואחר בבית לחם. מדייקים בשעות הירי החמאסניקים האלה, אבל לא כל כך הטילים שלהם. אם הייתי אני רוקד על גגות עיסייה הייתי מאוד מאוד מודאג.