חשיבה חופשית

לא ארבה במילים. עד כה למדיניות הקבינט המחושבת היו יתרונות וגם חסרונות. היתרון העיקרי הוא מדיניות של מדינה נגררת על ידי אויב המאיים על תושבי ישראל. בכך נוצר בציבור קונצנזוס שלא היה כמוהו מזה שנים רבות בעבר. תרמו לכך הבלגה עד לתחילת המלחמה הזו (שהחלה בעצם כמבצע), חוסר ההתלהמות, הצבת יעדים מוגבלים: בתחילה טיפול בכושר ירי הטילים ולאחר מופעי הראווה של החמאס – המנהרות. החלטה נוספת של הממשלה כללה כתישה אווירית של יעדי טרור (הכוללות בצדק בתי תושבים המשמשים למטרות מלחמתיות). הכתישה האווירית כללה גם הרס בתיהם של בכירי החמאס, כחלק מהתפיסה של יצירת הרתעה שתאריך את החשק של החמאס לצאת למערכה הבאה. 

אבל מסתבר שלמדיניות של הממשלה עד כה יש גם חיסרון רציני. למטרות שהגדירה היה ברור שהחמאס התכונן. אבל מתוך הגדרת המטרות בעצם הגדרנו (בלוויית השיח הציבורי) מה לא נעשה - שלא נפגע בבכירי החמאס (מהזרוע הצבאית ובוודאי שלא מהזרוע המדינית, שזו לדעתי הפרדה שאינה מושכלת בלשון עדינה).

השאלה היא לא הסמנטיקה מי ניצח ומי הפסיד ביום הפסקת האש והיציאה מעזה. גם לא אם הסיבוב הבא יהיה בעוד שנתיים או שלוש. כי בסיבוב הבא המערכה והמחירים שנשלם יהיו הרבה יותר קשים. לא אום שמום, לא ערבויות בינלאומיות, ולא אבו מאזן ישגיחו לאן הולכים הכסף והמלט שיוזרמו לחמאס. והמחשבות על פירוז מרצון של החמאס הן חלומות באספמיה של חבר הוזים פתטים שבטוחים שדיבור  עם ממשלת פתח-חמאס הייתה פוטרת את כל הבעיות (אבל לא אכנס כאן לדיון בנושא). לכן השאלה היא האם ניצור הפעם הכרעה צבאית שלא תשאיר ברירה ביד החמאס.

ראינו שהחמאס אינו שם אפילו שמץ של קצוץ על סבל עמו. גם לא על ההרס והחורבן שהכסף הקטארי ישקם, ובראשונה את בתי בכירי החמאס שנהרסו.

ראינו שגם שתיקת העולם הערבי אינה שוברת את רוחו.

ראינו את הפארסה של שש הפסקות אש שהופרו ואי כיבוד כל ההבנות הקודמות - שמעידים שאין לסמוך על הסכמים עם החמאס. לא לטווח קצר, לא לטווח בינוני, ולא לטווח ארוך.

ראינו שמבצעים כמו החייל השבוי מרימים את רוחו. ואיתם כוחו התודעתי של חמאס ברחובות יו"ש רק הולך  ומתחזק.

אז במה טעינו?

כאמור כפי שרמזתי בתחילת הפוסט, יש לפגוע ברקמה הרכה של החמאס - בבכירי החמאס עצמם. טעות עשינו שהם לא נכללו ביעדים שלנו. וודאי תאמרו שלשם כך צריך לכבוש את עזה, לנהל חודשים ארוכים של לחימה עם מחירים כבדים – כפי שמעלים המומחים למיניהם באמצעי התקשורת.

אבל לדעתי הפגיעה בבכירי החמאס עצמם פשוטה הרבה יותר ותלויה בהחלטת הקבינט.  הפגיעה הקשה בבכירים מבוססת על כך שמערכת המנהרות המסועפת "לתפארת" שנבנתה ושבה מסתתרים בכירי החמאס וחייליו – יכולה להפוך למלכודת מוות.

אינני רוצה לפרט כאן כיצד, כי בטחון המדינה יקר לי. אבל אומר מיד שלא מדובר בלחימה לא קונבנציונאלית שיכולה למחוק בקלות את מי שנמצא במערכת מנהרות ההגנה המסועפת והמקושרת הזו. סוג כזה שהיה קוטל את בכירי החמאס כמו חומר הדברה נגד ג'וקים במחילותיהם - אינו מעשי. ולמרות שישראל עדיין לא חתמה על האמנה בנושא, ולמרות שלא בטוח שאמנוֹת אי השימוש למיניהן (שכוחן המשפטי יפה לנעשה מעל פני האדמה) כוללות בהכרח את ממלכת השאול של האדס – ישראל לא תשתמש בסוג לחימה זה מסיבות שונות (ולא רק מסיבות תדמיתיות).

אבל, ישראל יכולה להשתמש באמצעי לחימה קונבנציונאלי קטלני שאינו קונבנציונאלי, שיופעל [צונזר]

כאמור טעות היא  שהחמאס חושב שאי הפגיעה בבכיריו היא החלטה אסטרטגית של ישראל. טעות שישראל מתייחסת לחמאס כרע במיעוטו שפוגע בעיקר באוכלוסיית אזרחיו המשמשת בשר תותחים . טעות לתת לחמאס להוביל את המלחמה הזו ותוצאותיה. טעות לחשוב שהחמאס הם חבר מתאבדים. לבכירי החמאס אמנם אין ערך לחיי אדם מלבד לחייהם הם עצמם – לכן הם מסתתרים במחילות. אם ישראל רוצה הפעם הכרעה, כשיש הזדמנות נדירה של קונצנזוס בחברה הישראלית וכשמידת התנגדות עולמית מינימאלית מאי פעם – כדאי למהר לעשות חישוב מסלול מחדש בלי החמאס. או לפחות עם חמאס קטן.

רק הכרעה צבאית כזו תוכל להביא להסדרה מדינית משמעותית רחוקת טווח!