חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

את הפוסט הזה כדאי לקרוא, גם למי שאין ילדים או ילדיהם כבר מבוגרים.

כשהייתי ילד, בדרכנו אל הים ראיתי ליד מלון תדמור בהרצליה פיתוח חבורת ילדים יוצאים מחוג ג'ודו. היו אלה ילדים לבושים בחליפות ג'ודו צחורות עם חגורות לבנות - המעידות שהם מתחילים. וכאשר ראיתי אותם, עיניי יצאו מקנאה. אני בטוח שאבא שלי הבחין בתגובה שלי, אך שנינו לא אמרנו דבר. אני ידעתי שהמצב הכלכלי בבית לא מאפשר ובשבילי ללמוד ג'ודו ישאר חלום. הוא ידע שהוא לא יוכל להגשים את חלומי הזה.

אני מאוד אוהב את אומנות הלחימה הזו.יותר מכל אומנויות הלחימה. כי זו אומנות לחימה זכה. יש לה פילוסופיה טהורה, שאין להשתמש בה להתקפה אלא להגנה בלבד - בנוכחות מאמן ולא בקרבות רחוב. לא משתמשים בה בכוח, אלא גורמים לכוח של היריב לחזור אליו ולפעול כנגד עצמו. ובאמנות הלחימה הזו לומדים משמעת עצמית, נימוס והערכת היריב. ולדעתי אפילו שווה רק להתחיל ללמוד ג'ודו ולרכוש מיומנויות בסיסיות - בעיקר ללמוד איך ליפול מבלי לשבור את העצמות או לפרוק גפיים.

אז כאמור אני לא הגשמתי את החלום ללמוד ג'ודו, מלבד מעט הגנה עצמית בטירונות בצבא. אבל כל כך שמחתי שאני יכול להעניק לבן את האפשרות ללכת לחוג ג'ודו, כשביקש בגיל חמש וחצי. חלק ניכר מהרצון שלו נבע מכך שלחוג הצטרפו כעשרה מחבריו.

והבן הצטיין פלאים בג'ודו. כשהגעתי לאסוף אותו פעמיים בשבוע מהחוג בן שעתיים וחצי לכל מפגש - הייתי מגיע כעשר-חמש עשרה דקות לפני הסיום (לעיתים קרובות הוא נמשך לאחר זמן הסיום הרשמי). וראיתי כיצד הבן עושה בקלילות "נוקאאוט (איפּוֹן - בלשון ג'ודו) ליריבים שלו, לעיתים בדקה הראשונה. הסלטות שלו באוויר הדהימו אותי. והייתה לי הזדמנות ללמוד כל מיני מושגים ומונחים בג'ודו להשכלה הכללית שלי.

בקיאותו ומיומנותו בג'ודו התבטאה גם בתחרויות ג'ודו. הוא התקדם בצבעי החגורות שלו. ובמשך הזמן הוא השתתף גם בתחרויות ואליפויות ג'ודו לילדים ברחבי הארץ. עד היום אנחנו שומרים פינה בארון עם שלל הגביעים, המדליות והתעודות שהוא קיבל.  

יש סוגי גמילה שבהם רצוי להתחיל כאשר הילד מוכן, או אתם מרגישים שהוא מוכן. אבל יש גמילות שצריך לעשות עכשיו ומיד. אספר לכם כאן על הנסיון שלי בעניין.

הבת התינוקת לא שתתה מספיק מים. הרופא האמריקאי שלה (במה שמקביל לטיפת חלב אצלנו) היה מודאג ואמר לנו שאין ברירה, אלא להחליף לה את המים בבקבוק למיץ. וזו הייתה הדרך היחידה שהסכימה לשתות נוזלים.

וכאן החל הסיוט, היא הייתה כבר בגיל שנה וחצי ובקבוק יניקה עם מיץ היה חייב להיות מוצב למראשות מיטת התינוקות שלה - זמין לשתית לילה כשהייתה מתעוררת צמאה.

כמובן שלשתות ככה מיץ ממותק זה אסון לשיניים. אבל בנוסף העובש שהתפתח במזרון ובעץ שבפינת הבקבוק - כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.

tipa.co.il

אמרתי לזוגתי שהגיע הזמן לסיים עם זה. צפויים לנו כמה לילות קשים ואני לוקח על עצמי לטפל בעניין. ראשית הסברתי לבת שמיץ עושה חורים בשיניים וזה מאוד כואב. והראתי לה את העובש השחור במזרן ובפינת המיטה, והסברתי שזה גורם למחלות. לכן מהיום יהיה בלילה רק בקבוק מים. אינני יודע כמה קלטה מזה (אם כי היא הייתה פעוטה נבונה ואוצר המילים שלה בדיבור היה מכובד לגילה), בלילה הוצב בקבוק מים בלבד.

והלילה הראשון היה ממש סיוט. היא התעוררה בבכי מספר רב של פעמים. לישון לא ישנתי כמעט באותו הלילה. בתחילה נגשתי אליה בכל פעם, הזכרתי שאסור מיץ והצעתי לה את בקבוק המים. כשזה לא עזר, אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני צריך לישון והיא צריכה להסתדר עם בקבוק המים. נתתי לה לבכות, ליבי  נכמר עליה, אך לטובתה לא נשברתי. הלילה השני והשלישי כבר היו  יותר קלים. אחר כך ישנה בשקט עם בקבוק מים.

לאחר מכן הסברתי לה שוב ששתית מיץ ללא הפסקה תעשה לה חורים כואבים בשיניים ולכן מהיום תשתה רק מים בבקבוק - גם ביום. היא תקבל מיץ רק בכוס פעם פעמיים ביום לאחר הארוחה. וכך היה, שתיית מיץ מוגבלת לכוס אחת או שתיים ליום. במהרה גם המיץ נהייה מיותר, ובכלל שני הילדים שתו אצלנו רק מים. לשניהם אין עד היום אפילו סתימה אחת בפה. אצל שניהם הביקור היחיד אצל רופא שיניים היה לעקירת שיני חלב שסרבו ליפול.

אבל בקבוק המים במיטה, היה נוזל בלילה ושוב עובש פשט במיטה. שוב ליל שימורים שלי - על השידה לצד המיטה הצבתי כוס מים והיא לא זכרה בתחילה שהכוס קיימת.  אבל תוך ימים אחדים התרגלה שאם היא צמאה בלילה - יש לה כוס מים.

ולאחר כמה זמן , כשישנה כבר על מיטה נמוכה - ראיתי בוקר אחד שכוס המים שלה על השרפרף שלצידה שורצת בנמלים. בבהלה הרחקתי ממנה את הכוס. לאחר שהתעוררה היא ספרה לי שחלמה בלילה שנמלים באו לבקר את הכוס שלה. אמרתי לה שזה לא חלום ושזה באמת קרה. היא נבהלה ומאז לא הייתה צריכה גם את כוס המים. מרביתנו אינם זקוקים לשתיה בלילה. זה לא נחוץ.

בגיל שנתיים וקצת, ראיתי שהיא מסתדרת היטב עם שתיית מים בכוס. הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק גם ביום,  אמרתי לזוגתי. ובאמת היו לי כמה שיחות עם הבת. הסברתי לה שהיא כבר לא תינוקת ולכן מגיע לה לשתות בכוס כמו הגדולים. כשהיא הסכימה שאלתי אותה אם זה בטוח. היא ענתה בגאווה שכן. "אז אם את כבר לא צריכה את הבקבוק, אולי ניתן אותו לקוף שבגן חיות? אני בטוח שהוא ישמח", הצעתי לה. היא אמרה כן כן בהתלהבות. "אבל את יודעת שאם ניתן את הבקבוק לקוף, כבר אי אפשר יהיה לקחת את זה ממנו, לאחר שנתת לו מתנה נפלאה שכזו. לא תוכלי להתחרט". אבל היא הייתה נחושה.

אז באמת באותו יום ביקרנו בגן החיות ונתנו את הבקבוק לאחד הקופים, ששמח מאוד לקבל אותו. זה היה הסוף של בקבוקי.

בן השכנים שהיה בגילה והלכו לאותו פעוטון, ראה את הבת והתקנא בה. לכן ביקש מהוריו גם להפטר מהבקבוקי שלו. אבל הוא לא עמד בזה והתחרט. אך כשהבת השוויצה בפניו שהיא כבר לא תינוקת ושותה רק מכוס - הוא נורא התבייש ומיד זרק את הבקבוק לתמיד.

לחברים בגן יש הרבה השפעה אחד על השני. אחיין שלי שחזר לארץ עם הוריו הסתובב עדיין עם חיתול בגיל שלוש וחצי. בפעוטונים האמריקאים כל הילדים חייבים להיות מחותלים, בין אם נגמלו בבית או לא. הגננות  מעדיפות להחליף חיתולים במועדים קבועים, במקום לרוץ עם הילדים לשירותים, או שהם ירטיבו את הבגדים והרצפה. אבל כשהחל תוך מספר ימים ללכת לגן בארץ - הילדים צחקו ממנו, ותוך יום נגמל מחיתולים.

עם הבן הגמילה מבקבוק הייתה ממש קלה. יתכן שזה נובע מכך שיש לו אופי הרבה יותר רגוע משלה. הוא גם רצה להיות דומה לאחותו, שהייתה מודל לחיקוי.

בפוסט הבא בסדרה ("סדרת חינוך ילדים") נדבר על פחדים של ילדים שעשויים להתקבע אצלם כמבוגרים כפוביות וחרדות (זה תלוי הרבה בכם כהורים למנוע זאת). נדבר על כך שחלק מהפחדים והפוביות שלכם ההורים עוברים לילדים. נסביר גם את הביולוגיה של הפחד. כן, הפחד הוא יותר ביולוגיה. להתמודד עם הפחד זו כבר יותר פסיכולוגיה.

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב. ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט רבים שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים עלכך, ועוד איך משלמים.

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן. 

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק ישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי במיטתה, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה  כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: אם היא לא דורשת, להניח לה.

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק.

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. הבן (שנראה ואופיו כמו האבא ) - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם התעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה.

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק) ולאחר מכן ריקוד כחצי שעה על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים, והנקת לילה אחרונה מאמא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא והדיון הקצר על הסיפור. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה ההוביט. הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. טקס השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

lifestyle.nana10.co.il

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית. דוקטור ספוק אמר שבמקרה כזה, שלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, לתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. אם בוכה יותר לגשת אליו.

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

המשך בחלק ג' בסידרה - בפוסט הבא.

* הסידרה כולה מקוטלגת תחת קטגורית "סדרת חינוך ילדים" - ברשימת הקטגוריות שבשוליים הימניים, לנוחות הקוראים.

תוספת עריכה

הבלוג השני שלי, דע-א-קטואליה, חוגג בלוגולדת שנה כאן.

גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן על נסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו נסיון בחינוך ילדיו, והוא יכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו. כשחזרנו לארץ היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים. 

מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.

אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי על מה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, אנשים מבוגרים כמו הזמר שימי תבורי, לא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ. 

אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ.

והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. היא גם הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא. ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר סיר הסירים. זה בא ממנה ולקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.

ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אמא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.

אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת". זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.

אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.

חלק ב' שלדעתי יעניין אתכם מאוד - בפוסט הבא. יהיו שם הרבה גמילות ושיטות. כדאי לקרוא.