חשיבה חופשית

נָמוֹגָה נֶפֶשׁ יְקִּירָה מֵהַיֵּשׁ

אַחֶרֶת נֶעֶלְמָה מֵהָאֵין

נוֹתַר הַגַּעְגּוּעַ וְהַכְּאֵב

זִכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ

שֶׁל עֶצֶב וּשְׂמַחוֹת

נוֹתְרוּ בַּדָּד הַיֵּשׁ וְהָאֵין.

***

הפוסט הקודם הזכיר לי את הטיוטה בעמוד שמונה של הטיוטות שבלוח העריכה שלי. טיוטה שנערכה מספר פעמים ונותרה מיותמת בעמוד נידח בטיוטות שכבר קשה להגיע אליהן בקלות. ובכל זאת התאמצתי, כי הגיע הזמן לשחרר נושא טעון כזה, שכל מי שקורא בבלוג ירים עפעף: את זה כותב מדען? אז כן, את זה כותב מדען שהוא קודם כל אדם.

מה שאכתוב עכשיו מתאים קצת למה שאפרסם בפוסט כהמשך לסדרת חינוך ילדים - על פחדים של ילדים, שאחר כך הופכים לבעיות של מבוגרים. ואלה הפחדים הגדולים שלי כשהייתי בן שנתיים וחצי בערך. וכבר כתבתי כאן שיש לי זכרונות מהגיל שעדיין הייתי זוחל.

אז בערך מגיל שנתיים וחצי זכורים לי שני ארועים, כאילו שהיו אתמול.

היה זה ימים אחדים לפני הפסח. אמא שלי ערכה סדר בארון הגדול. והנה מטריות גדולות שחורות נצבו בפינת החדר, נשענות על הקיר. ואני שהגעתי לשם נחרדתי. פחד איום. אמא שלי שנזדעקה לברר את הענין חיבקה אותי ושאלה מה קרה. הצבעתי על המיטריות השחורות וצעקתי - אלה נשמות שחורות.

שתבינו, אמר את זה פעוט, שעדיין לא הלך לגן ושהה בבית. ובבית חילוני שאף פעם לא היו מדברים על נשמות או על אלוהים ושכאלה. ומניין פעוט כזה בכלל ידע אז מה זה נשמות? לא אשכח את המבט המתפלא, הבלתי ניתן לתאור במילים, שנתנה בי אמי. היא לא אמרה לי שאין נשמות. אך היא הייתה חייבת לסלק את המטריות כדי שארגע. ובארון הזה היו עוד דברים שהורי היו חייבים לסלק, לבריאות נפשי - כפי שתראו בהמשך.

והדבר השני - יום אחד נכנסתי לסלון האפלולי שדלקה בו אח עם להבות. אימת מוות תקפה אותי. רצתי אל אבי שהיה בחדר הסמוך וצעקתי כולי מבוהל. אחזתי בידו ולקחתי אותו לסלון. "אבא, אלוהים גר כאן". חשתי פחד מוות מאלוהים. ושוב אני שואל, כיצד פעוט, מבית שאף פעם לא הזכירו שמו של אלוהים, ולא נפגש עם אנשים שהזכירו את המילה אלוהים - כיצד פעוט כזה בכלל יודע מה זה אלוהים?

וכשהייתי גדול יותר, אבא שלי לקח אותי לסרט שהייתה בו סצנת מלחמה של אינדיאנים. הרגשתי פחד איום. לא יכולתי לראות את זה ועצמתי את עיניי. אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הקולות. לאחר מכן עבר עלי שבוע של סיוטים בלילות. הייתי חייב לישון במיטתם של הורי עם אור דולק. בכל פעם שעצמתי את עיניי חזרו אלי סיוטים אינדיאנים. חרדה עצומה בלתי מוסברת.

ובארון, כן זה של המיטריות - היה בתחתית ארון ספרים ברוסית של אבא שלי. אהבתי לשבת על הרצפה, לחפש ספרים ולעלעל בדפיהם - מביט בתמונות. ובאותו שבוע של סיוטי האינדיאנים, שלפתי ספר היסטורי מהארון. כשעלעלתי בדפיו ראיתי לפתע תמונה של ראש שבט אינדיאני. ושוב אימת מוות אפפה אותי. ראיתי בדמיוני את הדמות שבתמונה אפופה בלהבות. ברחתי משם אל אבא שלי וצעקתי "זה האיש, זה האיש". אבא שלי נבהל מאוד, עד שהבין מה גרם לי לחרדה כזו. הוא היה חייב לסלק את הספר הזה מהבית וכך הסתיימו סיוטי הלילה שלי מהשבוע האחרון.

וזה לא הספר היחידי שסולק מהארון. באחד הימים נטלתי ספר בתרגום רוסי לאחד מספריו של צ'רלס דיקנס. ובכריכה היה ציור של דמות שגרמה לי לחרדת מוות ולסיוטי לילה. הכל הסתיים כאשר אבא שלי הבין את הגורם ונפטר מהספר הזה.

וכבר הזכרתי באחד הפוסטים הקודמים את חוויות הפגישה הטלפתית עם הגברת מרגוט קלאוזנר (מייסדת תיאטרון הבימה והניו אייג' הישראלי), כשהייתי חבר ילדות של נכדתה. הייתי כבן חמש, עדיין לא ידעתי לקרוא באנגלית. ובפגישות איתה חוויתי סיעור מוחות שלא ידעתי כמותו. ולא אשכח כיצד העלתה דמות מגילגולי הקודמים. היה זה שופט בריטי שחי בלונדון במאה התשע עשרה. ומרגוט ערכה איתו שיחה ארוכה באנגלית. זכור לי שלא רציתי לדעת את שמו. זה היה מאוד מפחיד.

ובתום החוויה הזו רצתי לביתי ונטלתי מגזין באנגלית של אמא שלי. התבוננתי בעיון על האותיות ונטלתי דף נייר ועיפרון. העתקתי שלוש אותיות שמשכו את לבי במיוחד.

רצתי לאמא שלי והראתי לה את האותיות שהעתקתי בגאווה. היו אלו האות הראשונה של השם הפרטי שלי, האות הראשונה של שם המשפחה שלי, והאות השניה המשותפת לשם הפרטי ולשם המשפחה שלי.  

צירוף מקרים? האם אתם יודעים מהו הסיכוי הסטטיסטי להעלות באקראיות את שלושת האותיות האלו?   

1:26:26:26 = 1: 17,576 = 0.000057

  ולו רק הייתי זוכה בהגרלות עם סיכוי כזה.

ואומר לכם עוד דבר. כשנסעתי ללונדון בפעם הראשונה, הרגשתי בבית. לא הייתי זקוק למפה כדי לנווט. הבתים והמבנים הישנים היו מוכרים. ממש דז'ה וו. כמובן שהלכתי לבקר ב- Gray's Inn Squre - במקום שממוקמות ארבע אכסניות של עורכי דין בריטיים שהורשו לייצג בבתי המשפט של הממלכה.

וכמובן הרגשתי צורך לבקר גם כאן:
 

The Old Bailey Central Criminal Court

ובכלל, כאמור בלונדון אני מרגיש כמו בבית. אני מסתדר עם בריטים כאילו שאני משלהם. אוהב הומור בריטי, סדרות בריטיות בטלוויזיה, וכשאני בלונדון יכול לבלות ימים במוזאונים.

כמובן כל זה אינו מוכיח שום דבר. רק חומר מעורר מחשבה.

אבל כדאי מאוד לצפות בסרטון בן כשלוש דקות, מה חושב המדען המתוקשר קקו על דז'ה וו:

***

מהו גלגול נשמות והאם הוא קיים? על כך תוכלו לקרוא בכתבה הקצרה מהו גלגול נשמות?

האם הנשמה עוברת למקום אחר לאחר המוות?

 אם כן, האם זו מטפיזיקה או פיזיקה (דמוית טלפורטציה של מכניקת הקוונטים).

 על טלפורטציה ומכניקת הקוונטים כבר כתבתי כאן.

ראו מה יש עוד לקקו המדען המתוקשר לומר על כך:

ולאחר שתראו את זה, מה יש לכם לומר?

נשאלת השאלה מדוע האמונה בגלגול נשמות משותפת לבודהיזם, לאמונה של הדרוזים, אפילו בזרמים מסויימים של היהדות? אפשר להסביר את זה בכך שקשה לאדם לקבל שהוא חי חיים שמסתיימים באמת במותו. אז לשם מה חי בכלל? רק כדי להעמיד צאצאים? אבל נשאלת השאלה הכיצד יש דמיון כה רב בין הפרטים המתארים גלגול נשמות בתרבויות שונות, שהיו כל כך רחוקות ומנותקות זו מזו?

ונשאלת השאלה, מדוע גלגול נשמות ודברים שכאלה מעוררים כזה אנטגוניזם אצל אנשים רבים כלפי גלגול נשמות בפרט, או כלפי מה שמכונה ניו אייג' בכלל?           והשאלה שאני שואל היא האם זה נובע מפחדים להתמודד עם זה? ואז התגובה היא הדחקה או הכחשה של חוויות והתנסויות (בעיקר בילדות)? האם זה גם המקור לניהליזם?

ועכשיו, האם מישהו יכול לפתור לי את התעלומה הזו? מדוע כשניסיתי להוסיף לרשימת הקטגוריות בתחתית הפוסט את הקטגוריה ניו אייג' - לוח העריכה סירב להוסיף את הקטגוריה הספציפית הזו לפחות עשר פעמים עד שהתייאשתי?  האם  יודעים מדוע אתם בכל זאת רואים את הקטגוריה הזו? כי הקלדתי במקום את הקטגוריה " 'ניו אייג' ". אתם מבינים את זה?

***

ואסיים באנקדוטה. מספר קוראים כאן הצטרפו כמנויים לאחר שבמקרה נתקלו כאן באיזה פוסט העוסק במיסטיקה ומדע. והיו כאלה שטרחו לקרוא את כל הפוסטים בבלוג הזה, מתוך עניין בתחום הזה.  אני מוריד את הכובע כלפי מי שהיה מסוגל לקרוא מהתחלה עד הסוף את למעלה משלוש מאות הפוסטים שכתבתי.

אבל כמובן הבלוג הזה עוסק במגוון תחומים ולא אחד. זה החיסרון שלו ואולי היתרון שלו. אז היו גם כאלה שהתלהבותם הצטננה כאשר ראו שקיים מרווח זמן בין פוסט לפוסט העוסקים במיסטיקה ובמדע. ואחת אפילו כתבה לי את זה כתגובת פרידה. כמוה גם אחרים מחקו את המנוי לבלוג. ועכשיו כשפורסם הפוסט הזה, הם כנראה לא ידעו ולא יקראו. חחחחח

אז אולי לעיתים מחיקת מנוי או התנתקות כמחאה או משהו כזה יכולה להיות מעשה רגשי לא נבון במיוחד?

***

תוספת עריכה

הססתי אם בכלל לכתוב את זה. אבל מעט לאחר פרסום הפוסט הזה קרה משהו מוזר. במרפסת יש לי ערימת ספרים מסודרת בקפידה. והנה אני רואה לפתע על הרצפה כחצי מטר ממנה, מונח לפני עם הכריכה הקדמית מופנית כלפי - ספר שהיה כמעט בתחתית ערימת הספרים. והספר הזה הוא:

- לא תאמינו, אבל סמיילי החיבוק השמח הזה, הופיע באופן מסתורי בלוח העריכה בתחילת הפוסט הזה - רק כאשר נכנסתי ללוח לעשות את העריכה הסופית לפוסט. הוא לא היה שם מקודם. לכן השארתי אותו. אתם יכולים לפקפק, אך אני נשבע לכם בכל היקר לי שזה לא גימיק ושאני לא אחראי לסמיילי הזה. אני לא נוהג לפתוח פוסטים בסמיילים, בוודאי לא בנושא כזה. הוא הופיע מעצמו. זכרו שדברים אלה כותב מדען, והצריכו מצידי הרבה אומץ לכתוב על נושא, שרבים מהמדענים שוללים אותו כל מכל.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות האירוע המיסתורי שהתרחש בזמן כתיבת הפוסט שעסק בעדויות המדעיות על תופעת הטלפתיה. אם לא קראתם ואתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הפוסט ההוא. אבל אם אין לכם סבלנות וזמן, אזכיר לכם את הופעת הכיתוב הזה במחשב שלי, שהופיע OUT OF THE BLUE:

עוד על
תחושות רוחניות

החיים לאחר המוות

חיים לאחר המוות

חיים אחרי המוות


החיים לאחר המוות

חיים לאחר המוות

חיים אחרי המוות
520

מישהו מהמגיבים כתב לי במייל, שבגימטריה חיים + מוות = 520.

הכתובת המסתורית הזו גרמה לי לצורך לכתוב פוסט בנושא "היש חיים לאחר המוות". כתבתי אותו אז מיד, אבל היה צורך בעריכה ורציתי לעשות זאת בפרספקטיבה של זמן מה. והנה זה בא, כפי שהבטחתי.

***

אתחיל במעשה מצמרר שסיפר לי פרופסור מאוד מכובד ומהימן, העומד טוב על הקרקע:    

כשהיה סטודנט באוניברסיטה היה לו חבר ושניהם התכוננו יחד לבחינות. ערב אחד לפני בחינה בביוכימיה, החבר לא היה מרוכז בלימוד. כשהפרופסור ניסה להבין מדוע אינו מרוכז, ענה לו החבר: "עזוב אותי מביוכימיה, הלילה אני עורך ניסוי חשוב ביותר. תוצאותיו תהיינה מהפכניות. אם הניסוי יצליח אודיע לך על כך" ולא יסף.

למחרת מצאו את גופתו של החבר שרועה בחדרו. בדיקות שלאחר המוות שללו התאבדות או אירוע שנבע ממחלה. בדו"ח הפתולוגי נרשם "סיבת מוות לא ידועה". 

לאחר שבועיים, קיבל הפרופסור בדואר גלויה מבויילת עם חותמת, המעידה על תאריך שליחתה מאתמול. הגלויה היתה בכתב ידו של החבר: " הניסוי עבר בהצלחה". הגלויה המצהיבה קיימת וכן ההודעה על תאריך מותו של החבר. 

***

המפגש הראשון שלי עם הנושא של חיים לאחר המוות היה עם הגברת מרגוט קלאוזנר ז"ל. מרגוט קלאוזנר היתה המייסדת של עולם התיקשורת הבידורית , התיאטרלית (תיאטרון הבימה), הקולנועית והטלווזיונית (אולפני ההסרטה בהרצליה) בישראל. בו בזמן היתה גם המייסדת של עולם המיסטיקה (הניו אייג' בישראל) בישראל. היא הקימה בישראל את האגודה לפאראפסיכולוגיה, ערכה את עיתון האגודה ועסקה בעיקר בתחום התקשורים עם המתים (הספיריטואליזם).

 בו בזמן שהיא עסקה בעולמות ערטילאיים מיסטיים ותקשרה עם ישויות רוחניות שונות , היא התגלתה כאשת עסקים נמרצת ועיקשת ובעלת יכולת ארגונית עצומה לממש את המטרות שהציבה לעצמה. בין באי ביתה היו אישים ידועים כמו אלברט אינשטיין, מרטין בובר, סטפן צוויג ואחרים. בחייה האישיים אשת אשכולות זאת שילמה את המחיר. היא עצמה אמרה "נכשלתי בשני נישואיי למרות ששני הבעלים שלי אהבו אותי מאוד. אך אני מתארת לעצמי שלאיש קשה לסבול אישה המנהלת אולפנים, מפיקה סרטים, פרפסיכולוגית,כ ותבת ספרים ועסוקה כל הזמן –איך אפשר לסבול את זה?". 

 מרגוט קלאוזנר

כיצד הכרתי את מרגוט קלאוזנר? ובכן, בילדותי הייתה לי שכנה, חברת ילדות, שהיא ומשפחתה גרו בבית סבתה, מרגוט קלאוזנר. אני זוכר שהיא הייתה מתקשרת עם עולם המתים וביתה היה מלא נרות. פעם אחת, ביתה החל לעלות באש מהנרות האלה ומכבי אש הוזעקו למקום, לכבות את הדליקה.

כידיד של נכדתה, נכנסתי פעמים רבות לביתה של מרגוט. מרגוט הייתה חביבה מאד אל ילדים. אבל, אליי לא דיברה אף פעם. היא הייתה נועצת מבט ארוך בעיניי ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה. מה שהתרחש בינינו היה סיעור מוחות טלפתי. היא בחנה בעניין את יכולתיי הטלפתיות ועוד דברים שאשמור לעצמי. היא גם הדריכה אותי, כיצד לנצל כישרונות חבויים. בתור ילד, זה היה מפחיד למדי, אך היא העבירה לי במבטיה מסרים על עברי ומסרים חשובים שעיצבו את חיי לעתיד. על חלק מכך אכתוב אולי בפוסט אחר.

מספרים עליה שהיא נהגה להטריד את משה דיין בהתרעות על מלחמות עתידיות, שעליהן שמעה בסיאנסים ממנהיגים מתים. לאורך חייה רבים ראו בה שרלטנית, אבל היא האמינה וראתה את עצמה כאשת חזון בתחום ראיית הנסתר. למעשה, היא ראתה בפועלה אמצעי להרחבת התודעה ואפשרויות הפעילות האנושית בשירות האדם. היו לה מאות אלפי תומכים, מתעניינים, מעריצים ומאמינים שונים.

היא אף קיימה מחקר בקרב אנשי העדה הדרוזית על נושא גלגול הנשמות ולמעשה הצליחה לקנות את אמונם של נכבדי העדה הדרוזית וקיבלה את רשותם להיכנס לצפונות הדת השמורים בסוד אף מכלל קהילת הדרוזים עצמם. היא פירסמה את מחקרה בספרה האחרון בשם "גלגול נשמות", שבו תיארה גם את חוויות גילגוליה השונים, החל מהיותה פרח חמנייה ביבשת אטלנטיס הקדומה ולאחר מכן כוהנת גדולה באטלנטיס בעת שקיעתה, דרך גלגולים שונים במצרים, שם הייתה כהן קירח עם זקן לבן לאלה איזיס, גילגוליה בימי הביניים, ובזמן החדש כשחקנית תיאטרון במאה ה-18 ולבסוף נערה רוסיה שהוגלתה לסיביר ומתה שם.

כיצד ערכה מרגוט קלאוזנר את מפגשיה (הסיאנסים) עם המתים? במפגשים אלה ישבה קבוצה בחדר חשוך למחצה לרוב בביתה של מרגוט. על השולחן הניחו לוח עם אותיות האלף בית ועל הלוח שמו כוס מזכוכית . מנחה הסיאנס, לרוב מרגוט עצמה, היה אוחז בכוס והכוס עברה מאות לאות בהתאם לדברי המת המוזמן בידי הנוכחים . המתים המזומנים היו לרוב אישים ידועים בחייהם. אחד הידועים מהם היה ראש הממשלה המנוח משה שרת, כדי שינתח את מצבה ועתידה של ישראל.

ביתה הפך למקום עלייה לרגל למבקשים עזרה בבעיות כגון "גילוי נעדרים ,סיבות מוות ,אבידות ,ניבוי עתידות וכדומה.לעיתים באו למקום בסתר נציגי ציבור, אנשי צבא ומשטרה ואף פוליטיקאים בכירים כמו משה דיין שהיה מבקר קבוע בביתה.

רב אלוף ושר הביטחון משה דיין  

מרגוט קלאוזנר נפטרה ב-1975. מספר בנה, צבי שפילמן לאחר מותה:

אחד הסיפורים המדהימים ביותר עליה התרחש דווקא לאחר מותה וזה משהו שאני נכחתי בו בעצמי: בחדר ההנהלה של אולפני הרצליה עמד כיסא עור מרופט שנחשב תמיד לכיסא "שלה" ולאף אחד אחר חוץ ממנה אסור היה לשבת עליו, והיא הקפידה על זה מאוד, כי האמינה שמי שיושב עליו רוצה במותה. (היא הזהירה את איציק קול : את הכיסא הזה אל תוציא לעולם כי אני אבוא מהעולם הבא לשבת עליו לראות איך אתה מנהל את האולפנים.)

לאחר שהלכה לעולמה הוחלט לשמור עליו על מנת לכבד את זיכרה ובישיבות לא ישבו עליו. אבל יום אחד ניהלנו שם ישיבת ועדי עובדים ואחד המשתתפים איחר להגיע והתיישב על הכיסא "האסור ". ואז בדיוק באותו הרגע אירע דבר מדהים: על החלון הופיע פתאום עורב אפור גדול והחל לצעוק ולקרקר קרקורי אימים וסירב להפסיק . ניסו לגרש אותו מהחדר בידיים ולא עזר כלום העורב המשיך לצעוק ולקרקר כאילו יצא מדעתו ועורר מהומה איומה . פתאום מישהו צעק "אתה יושב על הכיסא של מרגוט "והאיש שישב עליו קם מיד ואז ורק אז העורב נעלם באותה פתאומיות שהופיע . 

 היו שמועות שזאת הרוח של מרגוט ? נשאל שפילמן.
שפילמן : היו כל מיני שמועות, אתה תחליט. אני מספר לך את המקרה כפי שאירע וכפי שהייתי עד לו.
ומאז אף אחד לא מעז יותר לשבת שם על הכיסא של מרגוט קלאוזנר…

* המקור להיסטוריה הנ"ל אודות מרגוט קלאוזנר, שתומצתה על ידי, הוא כתבתו של אלי אשד - "בעלת האוב : מרגוט קלאוזנר האם הגדולה של עולם התקשורת והניו איג' בישראל".  

***

מהו מוות? בישראל קובע חוק המוות המוחי כי זמן המוות יהיה מצב שבו מותו של האיש נקבע על ידי רופאים מוסמכים, על פי פרמטרים קבועים (היעדר לחץ דם, היעדר נשימה עצמונית, היעדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). בתוך כך, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיבים (דוגמת מכשיר ה-CFM הבודק פעילות חשמלית מוחית).

אנשים רבים אומרים שהם לא שוללים שיש חיים לאחר המוות, אבל לעולם לא נפגשו עם מישהו שחזר מעולם המוות כדי לספר לנו על כך. אחרים, כמו למשל חתן פרס נובל לכימיה, פרופסור דן שכטמן, אומרים נחרצות שאין דבר כזה - כפי שאמר לפני כמה שבועות בראיון עם גיל ריבה בטלוויזיה. ארתור קלארק אמר: "כשמדען קשיש ומכובד אומר שדבר מה אפשרי, כמעט תמיד הוא צודק. כשהוא אומר שדבר מה בלתי אפשרי - קרוב לוודאי שאינו צודק". האם כך? לדעתי, מדען אמיתי אינו יכול לקבל דבר, אלא אם הוכיח אותו. אבל מדען אינו יכול לשלול דבר, אלא אם כן הוכיח את אי קיומו. המדע לא הוכיח עד כה את אי-קיום המשכיות החיים בצורה כל שהיא לאחר המוות.

כאשר מדברים על החיים שלאחר המוות, לרוב מתייחסים בהשארות והמשכיות של הנפש. אך יש המאמינים בקיום גופני הנמשך לאחר המוות. למשל, על פי הרמב"ם, העולם הבא הוא עולם רוחני בלבד בו לא קיים גוף. לעומת זאת לפי הרמב"ן, בעולם הבא קיים גם הגוף וגם הנשמה, אך זאת לאחר זיכוך רב של הגוף. האמונה בנושא המשכיות החיים מקובלת בעיקר בתחומי הדת, הרוחניות והמיסטיקה, שאנשיה מנסים ללא הרף לחקור את הנושא, ולחפש אחר הוכחות לכך שהמוות הוא לא התחנה האחרונה בחייו של אדם.

אותה אמונה בכך שהחיים אכן נמשכים לאחר המוות משותפת כמעט לכל התרבויות. כולן עוסקות בשאלות זהות כגון – מה קורה לגוף ולנפש לאחר המוות. מושגים כמו "תחיית המתים", "גלגול נשמות" ו"העולם הבא" – משותפים לכולם. יתכן שהדבר נובע רק מתוך צורך פסיכולוגי של האדם להאמין בהמשכיותו. לקבל את הקונספציה של מוות סופי ומוחלט קשה לבני האדם.

במרוצת השנים נערכו מחקרים מדעיים רבים אך מעולם לא נמצאו עדויות חותכות לכך שאכן ישנם חיים לאחר המוות. המדע יכול לקבל רק הוכחות חותכות.

מה שכן מחזק את ההשערה שהחיים ממשיכים לאחר המוות הן עדויות של אנשים אשר חוו מוות קליני ונוהגים לדווח על חוויות שונות אותן חוו בזמן התקרית. חוויות אלו מפורשות על ידי אנשי מסיטיקה ודת וחלק מהחוקרים, כדבר המרמז על ההמשכיות של החיים.

מדובר כאן על מיקרים ידועים של אנשים שהוגדרו על ידי הרפואה כמתים מוות קליני והצליחו להחיות אותם באמצעים רפואיים. חלק מהאנשים האלה מספרים סיפורים מאוד דומים על חווית המוות שלהם ועל החזרה לחיים. ראו בסרטון הזה: 

 http://www.youtube.com/watch?v=3CGGDWNu4kU

מה יש למדע לומר על זה?

אתחיל בכך שמוות קליני הוא מצב שבו הלב מפסיק לפעום ולכן לא מספק חמצן למוח. הפסקת זרימת הדם למוח גורמת לכך שהאדם מאבד את הכרתו בתוך שניות ספורות ובתוך 30 שניות הדבר גורם גם להשבתת התקשורת העצבית במערכת העצבים המרכזית. אך רקמת המוח ממשיכה לחיות עוד מספר דקות. אם מצליחים להחיות את האדם תוך זמן קצר, פעילות המוח מתחדשת כמקודם. במידה ולא, הפעילות המוחית נפסקת לחלוטין ואז מדובר על מוות מוחי - מצב סופי של מוות. אין חזרה לחיים לאחר מוות מוחי.

מכיוון שבמוחו של אדם שחווה מוות קליני עדיין קיימים תפקודים, יכול במקרים רבים אותו האדם לחזור לתפקוד גופני וקוגניטיבי מלא, ואפילו לספר חוויות ממה שעבר עליו בשעה שהיה שרוי במוות קליני. כאמור, קיימות אינספור עדויות של אנשים שחוו מוות קליני ודיווחו כי ראו אור לבן, אנשים מוכרים שמתו, שחוו חוויה חוץ גופית או שנמשכו אל תוך מנהרה. כל החוויות האלה קשורות בזיכרון של חוש הראייה.

המדע מצא שפעילות מרכז הראיה במוח היא הפעילות האחרונה שנותרת במקרה של מוות קליני. מחקרים מדעיים הראו שאפילו 36שעות לאחר המוות קיימים שרידים של הולכה חשמלית במספר תאי עצב במוח. בהתקיים פעילות מרכז הראיה במצב של היפוקסיה (אי אספקת דם במוח), מרכז הראייה נכנס למצב של הלוצינאציות (הזיות), המסבירות את החוויות של אלה שמתו מוות קליני והוחיאו.

לפיכך, החוויות שמספרים "החוזרים לחיים", אינן משמשות הוכחה מדעית שאכן יש חיים לאחר המוות.

ובכל זאת, כאמור, אין הוכחות מדעיות השוללות קיום של חיים לאחר המוות במימד אחר. וכשאני אומר "מימד אחר" - תשאלו מה יש לפיזיקה המודרנית לומר על זה...

אנשי הרוחניות טוענים שההוכחה להמשכיות החיים היא תופעת גלגול הנשמות. אך האם היא אכן קיימת? על כך אכתוב כבר בפוסט אחר.

הפוסט הזה הוא ארוך, וודאי רוב הקוראים איבדו סבלנות. לכן אשאיר אתכם במתח עד לפרסום הפוסט בנושא גלגול נשמות. אציין כאן רק שאני אספר לכם חוויה אישית שעברתי בילדותי עם גברת מרגוט קלאוזנר, שעליה כבר רמזתי בתחילת פוסט זה.

ולהמתקת הסבל שאולי גרמתי לכם בקריאת פוסט זה, הרי השיר היפה של לד צפלין, שבתרגום עברי הוא "מדרגות לגן עדן":

 - לא תאמינו, אבל סמיילי החיבוק השמח הזה, הופיע באופן מסתורי בלוח העריכה בתחילת הפוסט הזה - רק כאשר נכנסתי ללוח לעשות את העריכה הסופית לפוסט.  הוא לא היה שם מקודם. לכן השארתי אותו. אתם יכולים לפקפק, אך אני נשבע לכם בכל היקר לי שאני לא אחראי לזה. אני לא נוהג לפתוח פוסטים בסמיילים, בוודאי לא בנושא כזה. זכרו שדברים אלה כותב מדען, והצריכו מצידי הרבה אומץ לכתוב על נושא, שרבים מהמדענים שוללים אותו כל מכל.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות האירוע המיסתורי שהתרחש בזמן כתיבת הפוסט שעסק בעדויות המדעיות על תופעת הטלפתיה. אם לא קראתם ואתם מתעניינים בנושא, כדאי לכם לקרוא את הפוסט ההוא. אבל אם אין לכם סבלנות וזמן, אזכיר לכם את הופעת הכיתוב הזה במחשב שלי OUT OF THE BLUE:

עוד על
תחושות רוחניות

החיים לאחר המוות

חיים לאחר המוות

חיים אחרי המוות


החיים לאחר המוות

חיים לאחר המוות

חיים אחרי המוות
520

מישהו מהמגיבים כתב לי במייל, שבגימטריה חיים + מוות = 520.

הכתובת המסתורית הזו גרמה לי לצורך לכתוב פוסט בנושא "היש חיים לאחר המוות". כתבתי אותו אז מיד, אבל היה צורך בעריכה ורציתי לעשות זאת בפרספקטיבה של זמן מה. והנה זה בא, כפי שהבטחתי.

***

אתחיל במעשה מצמרר שסיפר לי פרופסור מאוד מכובד ומהימן, העומד טוב על הקרקע:

כשהיה סטודנט באוניברסיטה היה לו חבר ושניהם התכוננו יחד לבחינות. ערב אחד לפני בחינה בביוכימיה, החבר לא היה מרוכז בלימוד. כשהפרופסור ניסה להבין מדוע אינו מרוכז, ענה לו החבר: "עזוב אותי מביוכימיה, הלילה אני עורך ניסוי חשוב ביותר. תוצאותיו תהיינה מהפכניות. אם הניסוי יצליח אודיע לך על כך" ולא יסף.

למחרת מצאו את גופתו של החבר שרועה בחדרו. בדיקות שלאחר המוות שללו התאבדות או אירוע שנבע ממחלה.

לאחר שבועיים, קיבל הפרופסור בדואר גלויה מבויילת עם חותמת, המעידה על תאריך שליחתה מאתמול. הגלויה היתה בכתב ידו של החבר: " הניסוי עבר בהצלחה". 

***

המפגש הראשון שלי עם הנושא של חיים לאחר המוות היה עם הגברת מרגוט קלאוזנר ז"ל. מרגוט קלאוזנר היתה המייסדת של עולם התיקשורת הבידורית , התיאטרלית (תיאטרון הבימה), הקולנועית והטלווזיונית (אולפני ההסרטה בהרצליה) בישראל. בו בזמן היתה גם המייסדת של עולם המיסטיקה (הניו איג' בישראל) בישראל. היא הקימה בישראל את האגודה לפאראפסיכולוגיה, ערכה את עיתון האגודה  ועסקה בעיקר בתחום התקשורים עם המתים (הספיריטואליזם).

בו בזמן שהיא עסקה בעולמות ערטילאיים מיסטיים ותקשרה עם ישויות רוחניות שונות , היא התגלתה כאשת עסקים נמרצת ועיקשת ובעלת יכולת ארגונית עצומה לממש את המטרות שהיציבה לעצמה. בין באי ביתה היו אישים ידועים כמו אלברט אינשטיין, מרטין בובר, סטפן צוויג ואחרים. בחייה האישיים אשת אשכולות זאת שילמה את המחיר. היא עצמה אמרה "נכשלתי בשני נישואיי למרות ששני הבעלים שלי אהבו אותי מאוד .אך אני מתארת לעצמי שלאיש קשה לסבול אישה המנהלת אולפנים ,מפיקה סרטים ,פרפסיכולוגית ,כותבת ספרים ועסוקה כל הזמן –איך אפשר לסבול את זה?".