חשיבה חופשית

לפני שנים אחדות, בחצות ליל גשם סוער שבין השישה עשר לשבעה עשר בנובמבר הגיח לאוויר העולם תינוק במשקל שני קילוגרם ורבע. בתעודת הלידה נרשם התאריך 17 לנובמבר כתאריך לידה. כנראה על פי החוקים חצות נחשב ליום הבא. והתינוק הזה הוא אני.

 שמחה כפולה - היום הופיע בלון אדום בבלוג כי במזל טוב חל יום הולדתי וגם מלאה שנה לבלוג (בעצם לבלוג מלאה שנה לפני 5 ימים, אך החלטתי לאחד את השמחה בפוסט זה היום). בפוסט זה אשתף אתכם בהרהורי וקצת בדברים מאחורי הקלעים.

 במעקב אחר מספר בלוגים חדשים בישרא , ראיתי שיש כאלה בקושי עם פוסט אחד וכבר יש להם רשימה מכובדת של קוראים קבועים. עם כל הכבוד, מובן שאלה הם חברים ואולי בני משפחה, שיובאו בפעולה מתוקשרת של יחסי ציבור בסיסיים. די ברור שבלוגרים אלה הודיעו לכל העולם וסביבתו על פתיחת הבלוג שלהם. בניגוד, הבלוג הזה התחיל בצנעה ובאלמוניות. אף אחד בסביבתי לא ידע. לא שיתפתי אף אחד, לא את חבריי, ולא את צוות העובדים שלי. מסיבות שאציין בהמשך. גם את בני משפחתי לא שיתפתי בתחילה. רציתי לראות קודם אם הבלוג בכלל תופס.

 יש בלוגרים שפתחו בלוג שסובב אותם, שמחצין אותם ולא איזושהי אג'נדה, אידיאולוגיה, תחום, או נושא שהם רוצים להפיץ וכדומה. כלומר, בלוג שהוא בעיקרו "אני" טהור וכל הסובב בבלוג הוא סביב האני. מה קרה לי? מי הרגיז אותי? ממי נפרדתי? איזה צרות או הצלחות יש לי וכדומה. לכן טבעי שרבים מכותבי הבלוגים האלה אינם כותבים כישויות אנונימיות. במיוחד כאשר הם מעונינים להחצין את עצמם. אין זו ביקורת. בלוג כזה משרת את כותבו המרגיש צורך לשתף עולם ומלואו בסיפור חייו. לזכות במעט אהדה ובאחים לצרה. זה לגיטימי ובהחלט מובן, אך הבלוג הזה לא נוצר מסיבות כאלה.

ברור שלא כל הבלוגים האישיים הם כאלה, יש הרבה בלוגים שיש בהם עומק, גם אם לפעמים כותב הבלוג מעמיד את עצמו במרכז.

 אבל נשאלת השאלה (שבוודאי מעניינת את קוראי הקבועים) האם בלוג שיש בו אג'נדה מעבר לרכילות, זהות הבלוגר צריכה להיות ידועה לקוראים?

 לא אענה על השאלה הזו, אך אומר לכם מדוע אני מסתפק בכינוי ללא ציון שמי המפורש. ובכן, אינכם יודעים את שמי המפורש (לפחות אף פעם לא ציינתי אותו כאן). אבל מי שקורא כאן תדיר, בהחלט יכול ללמוד די הרבה עלי ועל חיי, אבל זו לא המטרה של הבלוג.

 אז הנה התשובות לשאלה מדוע אני כותב באופן אנונימי?

 א.  ראשית אני כותב הרבה גם באופן לא אנונימי, בעיקר כתיבה אקדמית, שעמך אינו מגיע אליה. אני דמות די ידועה לרבים באקדמיה וגם מחוצה לה. בחיפוש בגוגל, שמי יעלה עשרות רבות של דפים - אבל איני רואה סיבה להביא אותם לכאן. מצד שני, ל"קנקן התה" יש בחיפוש בגוגל כבר לפחות 12 דפים (כדי לעשות אלמינציה של קנקני תה למכירה או של ראסל - החיפוש נעשה לפי הערכים "קנקן התה", "חשיבה חופשית" ו"ישראבלוג"). אין אני זקוק להוסיף דפים אלה לדפים בגוגל המופיעים כבר תחת שמי המלא.

 אם זהותי ופועליי האקדמים והציבוריים היו ידועים לכם, האם הייתי מקבל תגובה של ינוקא (המתהדר במומחיות שחצנית) בכתבות שכתבתי כמו על צמחונות, טבע האדם והחיה ושכאלה? אולי הייתי מקבל רק תגובות זועמות בעילום שם (תגובות שבמילא אני זוכה מדי פעם גם עכשיו). אינני רוצה שאנשים יקבלו את דבריי רק בגלל כבוד אקדמי או ציבורי, אלא שיתייחסו לתוכן הדברים. אמנם אין אני מסתיר כאן את השכלתי וחלק קטן ממעשיי, אך אין אני זקוק למעטפת של כבוד, שאולי הייתה נחשפת מגילוי שמי המפורש בכדור הארץ. אינני מתהדר בהשכלה או בידע שלי. אני כן משתמש בהן לכתיבת המסרים בפוסטים בבלוג. אין אני רואה בזה פסול, אלא יתרון - כי לידע יש יתרון על אמונות או דעות קדומות או אפילו על מידע שמבוסס על כתבה מפוקפקת בעיתון, שלקורא הממוצע אין הכלים לבדוק את מהימנותה המדעית.

למעשה אני כותב דברים ודעות לציבור שמעוניין ללמוד ולחשוב, שיתייחס לדברים עצמם ולא לעומד בראשם. אם הקורא יידע מי עומד מאחרי הדברים, הוא עשוי להיות משוחד, לכאן או לכאן, ובהחלט עשוי לא להתייחס כראוי לדברים שאני כותב.

 ב. למי שעדיין לא קרא, המטרה העיקרית של הבלוג מתוארת ב"אודות הבלוג"  (המופיע ברשימות בשוליים הימניים של הבלוג), ולא מי אני ומי בני משפחתי. מה הם אשמים, שחייהם הפרטיים צריכים להיחשף כאן? ילדי מסרבים להחשף ובני המשרת ביחידת עלית מסווגת אינו יכול להחשף בתמונות.  אמנם הייתי יכול לכתוב כאן עליהם בכינויים או בראשי תיבות בלבד, אבל כידוע לכם אין סודות בגוגל.

 ג. והסיבה העיקרית: אני לא רק איש אקדמיה, אלא גם עובד מדינה כראש תחום באחד ממשרדי הממשלה - ובתור שכזה אני אינני חופשי להביע בציבור את דעותיי האישיות, בוודאי לא דעות פוליטיות וביקורת על מוסדות המדינה ונבחריה.

 האנונימיות נותנת לי את החופש לכתוב כאוות נפשי! מה לעשות, גם אני חייב להתנהל תחת חוקים: הזדהות ושתיקה, או אנונימיות וחופש הדיבור.

 באנונימיות, אפילו שהיא עשויה לפגוע באמינות, זה המחיר.

 הרי ידוע שלרבים הקנקן חשוב יותר מאשר תוכנו. אז אני מזדהה בפניכם בכינוי קנקן התה. קנקן מטבעו שנועד ורוצה להשקות. ותה הוא משקה שיכול להיות מתוק ויכול להיות מר או חמצמץ. כל אחד שותה את התה שהוא אוהב, ואני יודע שרבים אוהבים את התה שלי ויש רבים שמאוד לא. התה שלי מאוד אישי, אבל לא במובן הפרסונאלי. אני לא מייפה את הקנקן וממעט לעטר אותו בהישגים פרסונאלים, אני פשוט מכין את התה שלי ומציע אותו לשתיה. מי שירצה - יקבלו. ומי שלא ירצה שישתה תה אחר.

 היו גם כאלה שהאשימו אותי בשחצנות, בהתנשאות, בדמגוגיה ומה לא? אך תגידו, האם מישהו שכותב באנונימיות אפשר להאשימו בהתנשאות ואגו?

ובכלל מה שוות האשמות האלה, כשהן באות במקום התייחסות עניינית עובדתית? מה מעידות תגובות כמו: "כתבת כל כך הרבה שטויות, שאני אפילו לא יכול (ואולי בעצם לא יודע?) לענות עליהם? או: "מה אתה בכלל יודע על הדברים האלה?" או: "יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אך במילא לא תשתכנע מדבריי, כי לא תהיה מוכן לצאת מהקופסא". מה לעשות, כנראה הקופסא שלהם "טובה" יותר משלי לדעתם.

איך לומר, יש כאלה שמי שאינו חושב כמותם, ואינם יודעים להעמידו בצורה עובדתית עניינית על טעותו - במקום, כל מה שהם יודעים לעשות הוא לכנות אותו "דביל", או "שמאלני" (שכידוע זה הפך לכינוי גנאי נוראי במחוזותינו), כשהוא כותב משהו על דת או אלוהים , או רחמנא לצלן "עוכר ישראל", או "טובח חיות". ואם תבדקו את יפי הנפש האלה, אולי תגלו שחלקם לא שרתו בצה"ל, שאולי רשום בתיקם הרפואי סעיף פסיכיאטרי, שאולי יש להם תיק במשטרה, שאולי שייכים לכת או למטיפים. חלילה, אני לא מכליל כמוהם. 

ולגבי ההתנשאות שבה הואשמתי פה ושם, אומר כי רבים הבלוגרים שכותבים כביכול בצניעות או בביטול עצמי, אך האגו זועק למרחקים. אם לא מהפוסטים אז מהתגובות שלהם. בדרך כלל הם אלה שמאשימים אחרים בהתנשאות ומוטב שיבדקו בציציות שלהם. אך לא באתי לשנות טבע אנוש.

ציינתי בהתחלה שהבלוג הזה נפתח בצנעה, מבלי שהודעתי לאף אחד ומבלי שעשיתי לו כל יחסי ציבור. בתחילה היו כניסות ותגובות בודדות. היה זה בתחילה בלוג שכוח אל. אבל אט אט התוכן כנראה עשה את שלו, מספר הכניסות עלה מאוד וכך גם מספר התגובות. ממנוי אחד לאחר שבועיים, מספר המנויים והקוראים הקבועים צמח בצורה מכובדת מאוד.

האמת שבתחילה לא היו לי הרבה ציפיות לקהל קוראים גדול בישרא, אבל הופתעתי. גם היום קהל הקוראים אינו עצום, אך באמת מכובד בעיניי. תשאלו וודאי, אם לא היו לי ציפיות מדוע בכלל פתחתי את הבלוג. כפי שתוכלו לראות, בתחתית כל פוסט יש רשימה (לעיתים די ארוכה) של קטגוריות. הקטגוריות האלה מביאות את הפוסטים למנועי החיפוש בגוגל, יאהו ואחרים. בכך הפוסטים האלה הופכים זמינים לכל דורש באינטרנט. אבל בפרסום באינטרנט אין קשר עם הקוראים שמאד חשוב לי. הכתיבה בישרא עונה על הצורך הזה. אני מקבל לעיתים תגובה מאוחרת לפוסט שנכתב לפני שבועות וחודשים. ברור שזו תוצאה של חיפוש נושא מסויים בגוגל.

ובכלל אני שמח שחלק מהפוסטים שלי מקושרים לערכי חיפוש בעמוד הראשון של גוגל, מיעוטם מופיע גם כערך הראשון. מכאן שהכתיבה שלי אינה מיועדת רק לקריאה חד פעמית של פוסט בבלוג, אלא מנציחה אותו בגוגל ומנועי חיפוש אחרים לקריאה עתידית של ציבור מתעניין.

יש אפילו פוסטים אחדים שמקושרים באתרי משרדי ממשלה וגופים ציבוריים או פרטיים. כלשון האימרה - מים שקטים חודרים עמוק.

אז בפוסט זה אני מציין יום הולדת שנה לבלוג וכמה סימבולי שלרגל יום ההולדת נרשמה הכניסה חי - אלפים. כן, בעזרתכם קוראי - הבלוג הזה חי. תודה על המתנה, אני אוהב אתכם. 

על חלומות ומשמעותם כבר כתבתי בעבר וציינתי שני חלומות משמעותיים שהופיעו בפרשת דרכים בחיי. החלומות ההם היו במקום והם שימשו לי מגדלור להגיע לחוף מבטחים.

מדוע אני מקדיש פוסט נוסף ובלתי מתוכנן זה? הסיבה כמובן היא שוב חלום. ובכלל באחרונה, גם בכתיבת הפוסטים בבלוג זה, אני מקבל לעיתים אותות לכתיבת פוסט זה או אחר - האותות האלה הם חלומות. אז אמנם בחלומות האלה החולם הוא בעצם המחבר והחווה וגם המוציא לפועל, ולכן ניתן לומר שבחלומות אין כל אותות חיצוניים. הם נובעים מתוך החולם עצמו לעצמו. אבל, כאשר בחלום החולם מקבל פתרון לבעיה בלתי פתירה כביכול, או כאשר החולם מקבל בחלום אות או רמז לבאות (והדברים אכן מתגשמים, אחד לאחד), נוצרת ההרגשה שזו עזרה חיצונית. לגבי נכונות המשפט האחרון , קיים ויכוח בין אלה שמחשיבים עצמם לרציונאלים לבין אלה שנחשבים לא רציונאלים בעיני הראשונים.

אז לפני ימים אחדים חלמתי חלום מוגדר וברור. את החלום והמחשבות שהחלום עורר אתאר עתה לפניכם. אבל כאשר חשבתי מהו באמת המסר מהחלום הזה, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה אחת ופשוטה בתכלית - זה היה אות לכתיבת פוסט זה - לשתף את קוראי בדילמות מקצועיות שמעסיקות את התת-מודע שלי. 

מקור: קפה דה מרקר

והרי החלום: אני ניצב באולם גדול (לא אחד מהמוכרים לי מחיי יומיום) ונושא הרצאה בפני סטודנטים, על הנדסה גנטית בחיות. על הנושא עצמו כבר כתבתי את הסיבות והיתרונות שבפיתוח טכנולוגיה כזו בפוסט עולם ההנדסה של החיות המאונשות. למעשה אני מרצה על הנושא הזה במציאות כבר 14 שנה בקורס שאני מעביר באוניברסיטה. האמת שזהו קורס די מבוקש אשר מעניין סטודנטים רבים.  

בעודי עומד ונושא את ההרצאה בחלום, קמה לפתע מבין הקהל פרופסורית בגמלאות מהחוג שלי. מבקשת סליחה ומציינת שהיא חייבת להפריע לרגע למהלך השיעור, כי יש לה דבר חשוב להגיד. מבלי לקבל את רשותי, פנתה אל קהל הסטודנטים ונשאה במשך כדקה ביקורת כנגד שימוש בהנדסה גנטית בחיות. לאחר מכן עזבה את האולם בהפגנתיות וללא אומר.

לפני שאני מספיק להתאושש מתדהמתי ולהוציא הגה, מתחילים לקום התלמידים ובזה אחר זה עוזבים את האולם. אני זוכר את תחושת ההלם והזעם על הפרופסורית בדימוס שהתערבה בשיעור שלי ללא רשות, מעשה לא יעשה, וכן על אפקט הדומינו שהיא יצרה בקרב הסטודנטים שראו ברובם סיבה למסיבה ותו לא. כשנשארתי ללא תלמידים, יצאתי גם אני מהאולם ואני רואה קבוצה קטנה מתלמידי שמחה וצוהלת במדשאה על החופשה הבלתי צפויה שקיבלו או בעצם נטלו לעצמם מהשיעור. כשעברתי לידם סיננתי: חומר ההרצאה של היום יכלל בבחינה ויהיה עליכם להשלים אותו בעצמכם. שמתי לב שחיוכו של אחד התלמידים נמחק ועזבתי את המקום ביודעי שהידיעה תועבר במהירות לכולם.

כשהתעוררתי התחלתי להרהר במשמעות החלום. ראשית תהיתי בליבי מדוע דווקא אותה פרופסורית התערבה בהרצאה? הרי המחקר שלה עצמה נערך על מאות ארנבות במשך עשרות שנים, ואפילו הניב תרופה חדשה המיוצרת היום על ידי חברת התרופות טבע. אז איזו זכות יש לה בכלל להתערב בשיעור שלי העוסק בחיות מהונדסות כמודלים למחלות באדם ולפיתוח תרופות מצילות חיים? רשמתי לעצמי את המילה צביעות. 

היא עצמה גורמת בחיות למחלה באמצעים כירורגים או כימיים,  לעומת זאת בהנדסה הגנטית, נולדות חיות עם פגם גנטי אנושי כמו אצלנו - לא גורמים לחיה ייסורים על ידי אמצעים מכניים או כימיים, אלא חיקוי מחלה כמו באדם, המאפשר עבודה במערכת מחקרית מודרנית וממוקדת יותר. אז רשמתי לעצמי את המילה קינאה. 

ואז חשבתי מדוע חלמתי על אותה פרופסורית מבין כל הנפשות הפועלות בחוג?

הרי רבים הפרסונות בחוג, שכאותה פרופסורית  נחמדה מאוד כלפי חוץ מאחורי הגב מלאים באגו ובתככים. היא לא פחות נחמדה מהאחרים. אז מדוע דווקא היא?  הורדתי מהרשימה את אלו שאינם עורכים ניסויים בבעלי חיים ונשארתי עם רשימה מצומצמת יותר. אבל, לא הגעתי להסבר ודאי. אולי משום שהיא כבר פרופסור אמריטוס (בגימלאות) ולכן כבר אינה יכולה להשתתף יותר בוועדות קובעות מדיניות?  רשמתי לעצמי את המילה תסכול.

אז מה יש לנו כאן בינתיים? צביעות, קינאה, תסכול ותככים. אבל כל התכונות האלה קיימות אצל רבים אחרים, אפילו בקנה מידה גלובלי מחוץ לאוניברסיטה. אמנם אצלה קיים פער גדול במיוחד בין הנחמדות לתככנות אבל חייבת להיות סיבה עמוקה יותר לחלום.

בוודאי אתם חושבים שעל הכי טריוויאלי איני חושב. כי וודאי יש לי יסוריי מצפון על מחקרים בחיות. אני זוכר שאחד מתלמידי חלם פעם על מותו ושהוא נשלח לגיהנום - לגן העדן של עכברי והחולדות הניסוי. שם החיות עשו לו גיהנום. אך, אומר לכם קבל עם ועדה - אין לי כל יסורי מצפון. במחקריי נעשה המינימום הדרוש למטרות הצלת חיי אדם, באמצעים המבוקרים על ידי ועדה ציבורית מקצועית. כל אחד מכם שנוטל אנטיביוטיקה או אופטלגין או כל תרופה אחרת - לא היה יכול להשתמש בהן אם לא נוסו קודם בבעלי חיים. הסיבה שבגללה חלק מהציבור מתנגד לניסוי בחיות, היא חוסר ידע ודמוניזציה שעושות אגודות שאינן בוחלות להפיץ גם שקרים וכזבים. כתבתי על כך פוסט כאן.

אם כך גם זו אינה הסיבה לחלום.

נשארתי עם סוף החלום שבו הודעתי לסטודנטים שעתה יצטרכו להשלים את חומר הלימוד בעצמם וכי הוא יכלל בבחינה. בקורס הספציפי שאני מעביר, החלפתי השנה את מתכונת הערכה על הקורס. במקום עבודה, השנה התלמידים נבחנו לראשונה בכתב במועד א' וכיוון שציוני הבחינה היו נמוכים יחסית, חלקם ניגשו לבחינה בעל פה במועד ב'.

אם במציאות התלמידים היו עוזבים את השיעור במחאה כמו בחלום, לא היה לכך מחיר בשיטה של כתיבת עבודות, ואילו כאשר הם צריכים להבחן בבחינה על כל החומר הנלמד, לפעולת מחאה יש מחיר כבד - לימוד עצמי של החומר. בסופו של דבר אני חושב שהחלום העלה אצלי בעצם את השאלה עד כמה הסטודנטים צריכים להיות מעורבים בחומר הנלמד? והמסקנה היא שמלבד קורסי החובה, לתלמידים יש זכות בחירה של קורסים, אבל אין להם זכות לקבוע למרצה  מה ילמד או לא ילמד בקורס. גם למרצים אין זכות להתערב בחומר הלימוד של משנהו. 

לאחר פשפוש נוסף וטיול בין תת-ההכרה לענייני אקטואליה נפל לי האסימון. לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על סגירת חוגי לימוד מסויימים באוניברסיטאות, שאינם נראים לחלק מהציבור כראויים להמשך קיום - בגלל פוליטיזציה של חומר הלימודים. וחשבתי עד כמה צבועים כל הקולות הקוראים לסגירת חוגים (החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון והחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), וזאת כאשר אוניברסיטאות בר-אילן ואריאל יכולות לעשות פוליטיזציה הפוכה בכל תחומי הלימוד, מאז ימים ימימה, ושם אין קול ואין מצפצף. ונזכרתי במילים שנרשמו אצלי בחלום: צביעות, קינאה, תסכול, תככים.

החלום הזה בא בצל הדיון בנושא על ידי המועצה להשכלה גבוהה בלחץ של ציבור מסוים. המחלקה בבן גוריון לא תסגר וטוב שכך. באקדמיה חייבים להשמר פלורליזם, זכות חופש הדיבור והלימוד. אין על אף גוף הזכות לבקר תכני לימוד אקדמאיים ובתנאי שהם נלמדים ברמה ובשיטות אקדמיות.

בניגוד לבתי הספר שבהם נכפית תוכנית לימודים על ידי משרד החינוך, אין מקום לכך באוניברסיטאות שהינן אוטונומיות במדינות דמוקרטיות. לסטודנט בניגוד לתלמיד תיכון יש את זכות הבחירה. באוניברסיטת בר אילן למשל, הלומד לימודי כימיה חייב להבחן במספר קורסים בנושאי דת ויהדות. מדוע מחייבים אותו בכך, הרי בא ללמוד כימיה? בר אילן שהיא אוניברסיטה דתית החליטה שזו המדיניות. לכן על התלמיד לקבל את הדין או לבחור באוניברסיטה אחרת. כנ"ל לגבי בחירת חוגי הלימוד והקורסים.

את הפוסט הזה אני מקדיש לאדם שבשבת זו ימלאו חי שנים למותו. אדם שהכרתי באופן אישי כתלמידו, איש שיחו, וכאדם חכם ויוצא דופן - פרופסור לביוכימיה ופילוסופיה - ישעיהו ליבוביץ'. 

די. נמאס כבר. חדירה זדונית רביעית לבלוג שלי ונסיון לחבל בו.

בפעם הראשונה נעשו שינויים צורניים בבלוג כולל העלמת התמונה הראשית של הבלוג - התמונה של הנשרים:

בפעם השניה, לאחר שפרסמתי את הפוסט "סודות המים המינרלים", נעשה נסיון למחוק את הבלוג (ואכן, כל הפוסטים נעלמו לזמן מה מלוח העריכה שלי וחזרו לאחר מכן). כמו כן, נעשה נסיון להדביק את המחשב שלי בוירוס, נעשה נסיון העלמת הבלוג על ידי הפיכתו לבלוג פרטי, וביטול האפשרות לסמן לייק לפוסטים.

בפעם השלישית (ראו הערת עריכה בסיום הפוסט), שוב העלימו את הבלוג והפכו אותו לפרטי. שוב ביטלו את האפשרות לסמן לייק לפוסטים. הדבר נעשה לאחר פרסום הפוסט "חג מתן תורה -שאלות לגבי הרציונאליות של דת".

בפעם הרביעית, בעיקבות הפוסט האחרון שלי: "שיחה עם אלוהים על אבולוציה", שוב הייתה חדירה זדונית ללוח העריכה שלי. אך הפעם היה שינוי בטקטיקה:

ראשית ביטלו את האפשרות שהפוסטים שלי יומלצו בדף הראשי של אתר עמותת ישראבלוג.

שנית, וחמוּר יותר, ביטלו את האפשרות להצטרפות מנויים לבלוג שלי!!!

מדוע?

ראשית הבלוג שלי אינו כל כך פופולארי, לפי מספר הכניסות. בדרך כלל הפוסטים שלי גם אינם ממוקמים בדף הראשון בחיפושי גוגל. לכן, אני לא מבין מדוע יש למישהו עניין לפגוע בקריאת פוסטים שאינם נקראים במילא על ידי מספר רב של קוראים, כמו בעיתון. שנית, הפוסטים שלי בלאו הכי מצונזרים על ידי שרתים מסויימים.

זכותו של כל אחד להחרים את הבלוג.

זכותו של כל אחד להתנגד לדבריי ולשלוח בהתאם תגובה לפוסט.

אבל לחדור לפרטיותי, לעשות כשבשלהם בלוח העריכה, לשנות את ההגדרות, לחבל בבלוג ובהפצתו, זה לא מוסרי וזו עבירה פלילית.

דרך אגב - לאחר כל פוסט בנושאים העשויים לכאוב לאנשים מסויימים, אני רואה בסטטיסטיקה  של מקורות הכניסה שבלוח העריכה שלי, כניסה מטורפת לאחת משתי תמונות שפרסמתי בשני פוסטים שלי בעבר.

האחת:

אל דאגה. זה לא פוגע בי. אני דווקא אוהב קופים.

והתמונה השניה:

האם זה רמז לפנטזיות שיש למישהו לגבי?

שיניתי בחזרה את ההגדרות לבלוג והכל חזר שוב לקדמותו, מקווה שהפעם לתמיד.

אם אכן יש קשר, לכאורה, לרקע הפרסונלי של מי שעושה את כל החדירות והחבּלות הבזויות האלה בבלוג - לפחות כנראה לא תהיינה נוספות עד למוצאי שבת.

אני מתנצל שאני מטריד אתכם לאחרונה בפוסטים כאלה, אך פגיעות כאלה בחופש הביטוי עשויות לפגוע גם באחרים. 

פוסט זה יופנה גם לתמיכה הטכנית של ישראבלוג, בניסיון לאתר את המקור המחבל ולמנוע הישנות הדבר בעתיד.

בשבת אפרסם פוסט חשוב, שיראה לכם כיצד הופכים אותנו לחולים כרוניים ומי מרוויח מכך. כדאי להכנס לבלוג ולקרוא.

סופ"ש נעים ושקט לכולכם.

תוספת עריכה:

כפי שצפיתי, לא היו תופעות מיוחדות בבלוג עד ליציאת השבת. לאחר מכן, כאשר המישהו החולני הזה ראה את הפוסט הזה או את הפוסט הבא - פתאום הופכים אותנו לחולים כרוניים - הוא שוב התחיל להשתולל. בתוך 2 דקות הוא נכנס בגוגל לתמונת הקוף מלמעלה - 7 פעמים!!!

נו טוב, הוא הוסיף לבלוג 7 כניסות נוספות לסטטיסטיקה. חחחחחח