הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו בחיים ולא יכול לשתוק.
מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". (ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י , ע' קנו).
הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול לענות. מה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?
באחרונה פרסמתי את הפוסט הזה ואת זה שהיווה השראה לנושא החם, והיו אלה בנושאים שהרגיזו כרגיל אי אלה אנשים. וחלק מאנשים אלה פרחו מהקן והלכו לחפש קינים אחרים, ולמרות שבאופן רשמי הם כבר מחרימים את הבלוג הזה, הקדשתי להם במיוחד את השיר הזה שבפוסט הקודם.
וכמו שאני מביא כאן סידרת פוסטים בנושא חשבון נפש. פרסמתי גם פוסט של חשבון נפש בבלוג השני שלי בנושא "האם אני אנטישמי" והפוסט הזה הגיע למומלצי עמותת ישראבלוג.
לא הצלחתי להוריד את התמונה שבהמלצה, אבל תוכן ההמלצה הוא:
ובינתיים למרות שגם פוסט זה הרגיז, במרבית המקרים התגובות שם הן טובות יחסית בינתיים. אך זה נובע כנראה מצנזורות כמו אינטרנט רמון *, ולא משום שהאוכלוסיה המסויימת הזו החלה להיות פתאום תרבותית.
* ראו : את השורה הזותגובה אחרונה של Olam ב-20/9/2012 05:13שתל סוכן בשם Olam, כנראה מאינטרנט רמון, כפי שניתן היה לראות בתחתית הפוסט למספר דקות. (הרי אני פרסמתי ב- 24/9/2012 14:36, אז כיצד הופיעה תגובה מה-20.9? ) למרות שמחקתי אותה (ובה היה כתוב גם "על הפנים"), זה כבר ימנע מעלמים תמימים ועלמות חסודות להיחשף לדברי התועבה כאן.
וכעת אחזור לסידרת הפוסטים שבין כסה לעשור בנושא "גם אלף צומות לא יכפרו!".
בימים אלה נזכרתי במעשה אמיתי שלא קרה אתמול, אך קרה גם קרה.
מדובר במשפחה בעלת שבעה אחים ואחיות, שאחת האחיות חלתה בסרטן חשוך מרפא, והדרך היחידה להצילה היתה השתלת מח עצם. המשפחה נבדקה, ורק לאח אחד היתה התאמת רקמות - הוא היחיד בעולם שיכול היה לתרום מח עצם לאחותו.
והוא בתחילה לא רצה, כי לא היה ביחסים טובים עם אחותו וכנראה שגם פחד. כשהסבירו לו כי מדובר בתרומת דם רגילה וכי אם לא יתרום הרי הוא גוזר דין מוות על אחותו - הוא נעתר לבסוף (גם בגלל לחץ המשפחה).
החולה החלה בסדרת הטיפולים שתחסל את מח העצם שלה (ללא אפשרות של חזרה אחורה), כהכנה להשתלה. אבל ביום המיועד, אחיה סרב לתרום, למרות התחייבותו הקודמת. בזה הוא גרם באופן ישיר למותה תוך ימים מספר.
כיצד יכול מי שנקרא אדם לגזור על אחותו, בשר מבשרו גזר דין מוות?
אין זה שונה מרצח בכוונה תחילה, ולמרות זאת החוק אינו מושיבו בכלא.
ואני חושב איך האדם הזה מסוגל להמשיך לחיות? איך בכלל יש אנשים כאלה? האם אי פעם הם עושים חשבון נפש? האם יש בהם איזושהי חרטה? ויש לי הרגשה שלאדם כזה לא תהיה אף פעם חרטה אמיתית.
אדם כזה (ובמיוחד שהוא מנהל אורח חיים מסורתי) לא יכפר על מעשיו גם באלף צומות.
רוצח בדם קר, חלאת אדם שאין לו אלוהים ואין לו מחילה ...
האם יש מישהו כאן שחושב שיש לו מחילה?
ובכלל כדאי אולי לכולנו לבחון, האם בסופו של חשבון נפש, כל מעשינו ראויים למחילה.
בכל פעם שאני כותב פוסט שמיועד לגרום לחשיבה שניה של אנשים לגבי אמונות, מנהגים ופולחנים, כמו בפוסט הקודם - יש אנשים שמסירים את עצמם מרשימת המנויים או הקוראים הקבועים של הבלוג. בפוסט האחרון אלה היו ארבעה, ואל דאגה - כבר הצטרפו חדשים.
אז לנושרים אומר, למרות שרשמית הם כבר לא אמורים לקרוא דברים אלה: אתם יכולים להשאר בקופסת הדעות הקדומות שבניתם, או בנו לכם. להשאר בדעותיכם החשוכות ואפילו להמשיך להתעלם מעובדות לא נעימות לכם. אבל מההתעלמות שלכם העובדות עצמן לא תעלמנה.
ולחשבון נפש שלנו, האחרים, הרי הפוסט הבא המבוסס על סיפור עם:
סיפור עם אינדיאני
תורגם מהאתר: manataka.org ע"י עדנה מימון
ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו. הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד, כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
בפוסט זה יתואר ניסוי בתפיסות התנהגות בקופים, שמעורר שאלות לגבי תפיסות התנהגות של האדם - בעיקר לגבי מנהגים ופולחנים.
במטרה לבדוק תפיסות התנהגות בקופים, קבוצת מדענים ערכה ניסוי מיוחד בקופים:
בשלב א:
המדענים הכניסו לתוך כלוב גדול סולם והניחו בראשו אשכול בננות.
לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.
בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים התיזו על הקופים האחרים סילון מים קרים בעזרת זרנוק.
כתוצאה מכך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. כי הקופים שלמטה לא רצו לסבול בגלל הקוף שטיפס אל הבננות.
למרות הפיתוי הרב של הבננות, לאחר זמן מה הקופים פיתחו דפוס התנהגות חדש, ואף אחד מהם לא העז עוד לעלות על הסולם.
בשלב ב:
ואז המדענים המשיכו בניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. אך באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.
לאחר כמה נסיונות, הקוף החדש החליט שלא לנסות יותר,למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע אף אחד מהקופים האחרים אינו נוגע בבננות.
כך המשיכו והחליפו כל פעם את אחד הקופים הותיקים בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו.
בשלב ג:
משלא נותר אף קוף וותיק בקבוצת הקופים, המדענים ניסו והחליפו את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.
אם היו הקופים מדברים בשפת האדם והיו שואלים אותם מדוע הם עשו זאת, הם היו בוודאי עונים: "אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים, זו המסורת!"
***
ועתה הבה נתאר לעצמנו אם הניסוי היה נעשה על קבוצת בני אדם, במקום על הקופים.
בסיום שלב א' היה וודאי נכתב בספר החוקים או בספר הקודש האיסור לעלות על הסולם ומי שיפר אותו יחטוף מכות.
בשלב ב', אדם חדש שהיה מפר את הכתוב בספר החוקים, וודאי היה חוטף מכות. אם היה שואל מדוע, היו מצביעים על הספר. אם לא היה קיים ספר, היו אומרים לו שזו המסורת, או רצון אלוהים. ליתר ביטחון, כשקמים אנשים ומטילים ספק בהגיון של החוק - אנשים שמעוניינים לשמר את הקיים (מסיבותיהם הם), ממציאים וכותבים אגדות "המסבירות" מדוע אנחנו מקיימים את החוק או המנהג.
בשלב ג' נשאר רק ספר החוקים, או ספר הקודש וספר האגדות, וכולם ממלאים אחר חוק הסולם בקפדנות וללא עוררין.
ועתה, מבלי להעלב, בכל פעם שמישהו מכם:
יורק על חתול שחור,
או אומר טפו טפו ומקיש על עץ,
או מניח תפילין,
או מנשק מזוזה,
או מדליק נרות שבת,
או אינו אוכל בשר עם חלב (למרות שהבשר מארגנטינה והחלב מישראל - ואין סיכוי שמדובר כאן בגדי בחלב אימו):
אולי כדאי לחשוב פעם, מדוע אתם באמת עושים את זאת?
(אין אני מתכוון לאמונה, אלא לפולחן. הרי יש הרבה אמונות ופולחנים בעולם.)
אני חושב על הסולם עם הבננות...
ובכלל כדאי שננסה יותר לבדוק את נטייתנו לקיבעון ולוודא שאיננו מתחפרים בהנחות היסוד שלנו, בלי לנסות לבדוק את מקורן וסיבתן (מקור מהימן אינו יכול להיות ספר אגדות - גם אם קוראים לו ספר הקודש, כי כתבו אותו בני אדם, כמוני וכמוך).
כבר אמר אלברט איינשטיין: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר לפרק דעה קדומה".
חומר למחשבה!
ועוד שתי הערות:
למי שעדיין לא קרא, ממליץ לקרוא את הפוסט הזה וטיול חג בעיקבות החצבים. וכן את הפוסט הזה הממליץ על טיול חג בעקבות השקמה ועל הצרעה המפרה שאיננה.
בימים הקרובים אפרסם כאן סידרת פוסטים, חלקם "חושפניים" (ואולי רק באופן מרומז), בנושא עשרת ימי חשבון הנפש.
חג שמח
תוספת עריכה
כרגיל, כאשר אני מפרסם פוסטים מסוג זה - לוח העריכה שלי מראה כניסה מטורפת לתמונה הזו:
לחלאות אדם אלה אזכיר - כל הרגשות השליליים חוזרים אליכם ואתם מצידי יכולים להתפוצץ.
וכל פעם שאני מפרסם פוסט מסוג כזה - יש מישהו שמבטל את המנוי או מוחק עצמו מרשימת הקבועים.
לאלה אומר - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן ...
ולכל אלה שמתעלמים, שמחתי לראות שפוסט זה הוא הערך הראשון בדף הראשון, בחיפוש של המונח "פולחנים ומנהגים" בגוגל:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
