ראשית גילוי נאות. צפיתי רק במספר פרקים של מאסטר שף ובתחרות הגמר. באופן כללי אפשר לומר שהתוכנית הזו סבבי אגוזים כפי שאומר ידידי אבו-אלמוג. אין זאת תוכנית גרנדיוזית, אבל בסדר בשביל תוכנית ריאליטי. מבחינה טכנית יש לי תהיות כיצד המתחרים מסיימים תמיד בדיוק בזמן, כאשר עשר שניות לפני - נראה שחלקם זקוקים לפחות לעוד רבע שעה. אך נניח לזה, אין אני מתכוון לעסוק כאן בצדדים הטכניים.
אבל, כפי שאתם וודאי כבר מבינים, יש משהו שמאוד הרגיז אותי בתחרות. וזה צמד המילים שחזר כמו מנטרה בתוכנית, הן מפיהם של חלק מהמתחרים ובעיקר מפיהם של השופטים (של השופטת במיוחד). בעיקר לאחר שהוקדשה תוכנית להכנת סוג אוכל שכונה כך ואני מתכוון לצמד המילים "אוכל מנחם".
אוכל מנחם הוא תרגום מאנגלית של המושג comfort food. ואתם יכולים לקרוא כאן את המשמעות הפסיכולוגית של המונח באנגלית.
נוותר כאן על ההגדרות המילוליות והפסיכולוגיות ואומר בצורה אינטואיטיבית שידועה לכל אחד - אכילה שלא לצורך ממשי אלא כדי למצוא נחמה באכילה. ולא הייתי מתחיל בכלל לדבר על זה, אילולא הדבר קשור לאחד הגורמים הפסיכולוגיים החזקים ביותר שמביאים אדם להשמנה.
הדבר מתחיל מינקותנו: אנחנו נופלים, מקבלים מכה, מתחילים לבכות, אמא נותנת משהו לאכול, בדרך כלל דבר מתיקה כמו סוכריה או שוקולד - כדי לנחם את הפעוט שיפסיק לבכות. טוב, לא כל אמא כמובן - יש כאלו שאינן מתיחסות ונותנות לפעוט לקום ולהפסיק לילל בעצמו, יש אמא שמחבקת, ויש אמא שנותנת "אוכל מנחם".
ואצל ילדים שקבלו "אוכל מנחם" כזה - נוצרת התנייה בין צער, עלבון, כאב וסבל לבין אוכל. וכשהפעוט גדל ונהיה לאיש הוא אוכל בעקבות כך שמישהו פגע בו או העליב אותו, או סתם אם נכשל במשהו. וההתנייה הזו היא כאמור חלק נכבד ממה שמכוּנה "הראש השמן" - הגורם הפסיכולוגי מספר אחד לאכילת יתר ולהשמנה.
למה דומה ההתנייה הזו? המדען שהדגים לראשונה התנייה למזון היה רוסי בשם פבלוב. הוא ביצע את אחד הניסויים הקלאסים בענף מחקר המכונה פסיכו-ביולוגיה.
פבלוב השמיע לכלבים צלצול פעמון זמן קצר לפני שנתן להם לאכול. במהרה נוצרה אצל הכלבים התנייה לאוכל בצלצול הפעמון. פבלוב הראה כי מיד עם הישמע הצלצול - בלוטות הרוק של הכלבים החלו להפריש רוק והקיבה שלהם החלה להפריש מיצי עיכול. הוא כינה את התגובה הזו לצלצול הפעמון רפלקס מותנה.

מקור ynet
רפלקס מותנה כזה נוצר אצל חלק ניכר של אנשים שמנים. רק את הפעמון מחליף צער, כאב וכדומה. אנשים כאלה אוכלים כרפלקס מנחם. וכיוון שהם כנראה זקוקים להרבה ניחומים, הם אוכלים ואוכלים ואוכלים.
אז עכשיו אתם מבינים מדוע זה לא חינוכי לדעתי להקדיש בטלוויזיה בפריים טיים תוכנית לעידוד התופעה של אוכל מנחם. רבות מדובר על הצדדים הפסיכולוגיים המעודדים את תופעת האנורקסיה. מדוע לא מתייחסים לפסיכולוגיה של ההשמנה באותה חומרה? הורים, זו עשוייה להיות תוצאה של אוכל מנחם:

מקור dailymail1
ולסיום, עם יד על הלב - האם אתם אוכלים בשביל הנחמה?
***

הבלוג חשיבה חופשית מועמד לבלוג השנה בישרא-בלוג בקטגורית הדעה.
מוזמנים להצביע חשיבה חופשית ולהשפיע כאן.