חשיבה חופשית

יש סוגי גמילה שבהם רצוי להתחיל כאשר הילד מוכן, או אתם מרגישים שהוא מוכן. אבל יש גמילות שצריך לעשות עכשיו ומיד. אספר לכם כאן על הנסיון שלי בעניין.

הבת התינוקת לא שתתה מספיק מים. הרופא האמריקאי שלה (במה שמקביל לטיפת חלב אצלנו) היה מודאג ואמר לנו שאין ברירה, אלא להחליף לה את המים בבקבוק למיץ. וזו הייתה הדרך היחידה שהסכימה לשתות נוזלים.

וכאן החל הסיוט, היא הייתה כבר בגיל שנה וחצי ובקבוק יניקה עם מיץ היה חייב להיות מוצב למראשות מיטת התינוקות שלה - זמין לשתית לילה כשהייתה מתעוררת צמאה.

כמובן שלשתות ככה מיץ ממותק זה אסון לשיניים. אבל בנוסף העובש שהתפתח במזרון ובעץ שבפינת הבקבוק - כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.

tipa.co.il

אמרתי לזוגתי שהגיע הזמן לסיים עם זה. צפויים לנו כמה לילות קשים ואני לוקח על עצמי לטפל בעניין. ראשית הסברתי לבת שמיץ עושה חורים בשיניים וזה מאוד כואב. והראתי לה את העובש השחור במזרן ובפינת המיטה, והסברתי שזה גורם למחלות. לכן מהיום יהיה בלילה רק בקבוק מים. אינני יודע כמה קלטה מזה (אם כי היא הייתה פעוטה נבונה ואוצר המילים שלה בדיבור היה מכובד לגילה), בלילה הוצב בקבוק מים בלבד.

והלילה הראשון היה ממש סיוט. היא התעוררה בבכי מספר רב של פעמים. לישון לא ישנתי כמעט באותו הלילה. בתחילה נגשתי אליה בכל פעם, הזכרתי שאסור מיץ והצעתי לה את בקבוק המים. כשזה לא עזר, אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני צריך לישון והיא צריכה להסתדר עם בקבוק המים. נתתי לה לבכות, ליבי  נכמר עליה, אך לטובתה לא נשברתי. הלילה השני והשלישי כבר היו  יותר קלים. אחר כך ישנה בשקט עם בקבוק מים.

לאחר מכן הסברתי לה שוב ששתית מיץ ללא הפסקה תעשה לה חורים כואבים בשיניים ולכן מהיום תשתה רק מים בבקבוק - גם ביום. היא תקבל מיץ רק בכוס פעם פעמיים ביום לאחר הארוחה. וכך היה, שתיית מיץ מוגבלת לכוס אחת או שתיים ליום. במהרה גם המיץ נהייה מיותר, ובכלל שני הילדים שתו אצלנו רק מים. לשניהם אין עד היום אפילו סתימה אחת בפה. אצל שניהם הביקור היחיד אצל רופא שיניים היה לעקירת שיני חלב שסרבו ליפול.

אבל בקבוק המים במיטה, היה נוזל בלילה ושוב עובש פשט במיטה. שוב ליל שימורים שלי - על השידה לצד המיטה הצבתי כוס מים והיא לא זכרה בתחילה שהכוס קיימת.  אבל תוך ימים אחדים התרגלה שאם היא צמאה בלילה - יש לה כוס מים.

ולאחר כמה זמן , כשישנה כבר על מיטה נמוכה - ראיתי בוקר אחד שכוס המים שלה על השרפרף שלצידה שורצת בנמלים. בבהלה הרחקתי ממנה את הכוס. לאחר שהתעוררה היא ספרה לי שחלמה בלילה שנמלים באו לבקר את הכוס שלה. אמרתי לה שזה לא חלום ושזה באמת קרה. היא נבהלה ומאז לא הייתה צריכה גם את כוס המים. מרביתנו אינם זקוקים לשתיה בלילה. זה לא נחוץ.

בגיל שנתיים וקצת, ראיתי שהיא מסתדרת היטב עם שתיית מים בכוס. הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק גם ביום,  אמרתי לזוגתי. ובאמת היו לי כמה שיחות עם הבת. הסברתי לה שהיא כבר לא תינוקת ולכן מגיע לה לשתות בכוס כמו הגדולים. כשהיא הסכימה שאלתי אותה אם זה בטוח. היא ענתה בגאווה שכן. "אז אם את כבר לא צריכה את הבקבוק, אולי ניתן אותו לקוף שבגן חיות? אני בטוח שהוא ישמח", הצעתי לה. היא אמרה כן כן בהתלהבות. "אבל את יודעת שאם ניתן את הבקבוק לקוף, כבר אי אפשר יהיה לקחת את זה ממנו, לאחר שנתת לו מתנה נפלאה שכזו. לא תוכלי להתחרט". אבל היא הייתה נחושה.

אז באמת באותו יום ביקרנו בגן החיות ונתנו את הבקבוק לאחד הקופים, ששמח מאוד לקבל אותו. זה היה הסוף של בקבוקי.

בן השכנים שהיה בגילה והלכו לאותו פעוטון, ראה את הבת והתקנא בה. לכן ביקש מהוריו גם להפטר מהבקבוקי שלו. אבל הוא לא עמד בזה והתחרט. אך כשהבת השוויצה בפניו שהיא כבר לא תינוקת ושותה רק מכוס - הוא נורא התבייש ומיד זרק את הבקבוק לתמיד.

לחברים בגן יש הרבה השפעה אחד על השני. אחיין שלי שחזר לארץ עם הוריו הסתובב עדיין עם חיתול בגיל שלוש וחצי. בפעוטונים האמריקאים כל הילדים חייבים להיות מחותלים, בין אם נגמלו בבית או לא. הגננות  מעדיפות להחליף חיתולים במועדים קבועים, במקום לרוץ עם הילדים לשירותים, או שהם ירטיבו את הבגדים והרצפה. אבל כשהחל תוך מספר ימים ללכת לגן בארץ - הילדים צחקו ממנו, ותוך יום נגמל מחיתולים.

עם הבן הגמילה מבקבוק הייתה ממש קלה. יתכן שזה נובע מכך שיש לו אופי הרבה יותר רגוע משלה. הוא גם רצה להיות דומה לאחותו, שהייתה מודל לחיקוי.

בפוסט הבא בסדרה ("סדרת חינוך ילדים") נדבר על פחדים של ילדים שעשויים להתקבע אצלם כמבוגרים כפוביות וחרדות (זה תלוי הרבה בכם כהורים למנוע זאת). נדבר על כך שחלק מהפחדים והפוביות שלכם ההורים עוברים לילדים. נסביר גם את הביולוגיה של הפחד. כן, הפחד הוא יותר ביולוגיה. להתמודד עם הפחד זו כבר יותר פסיכולוגיה.

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב. ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט רבים שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים עלכך, ועוד איך משלמים.

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן. 

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק ישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי במיטתה, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה  כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: אם היא לא דורשת, להניח לה.

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק.

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. הבן (שנראה ואופיו כמו האבא ) - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם התעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה.

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק) ולאחר מכן ריקוד כחצי שעה על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים, והנקת לילה אחרונה מאמא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא והדיון הקצר על הסיפור. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה ההוביט. הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. טקס השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

lifestyle.nana10.co.il

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית. דוקטור ספוק אמר שבמקרה כזה, שלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, לתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. אם בוכה יותר לגשת אליו.

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

המשך בחלק ג' בסידרה - בפוסט הבא.

* הסידרה כולה מקוטלגת תחת קטגורית "סדרת חינוך ילדים" - ברשימת הקטגוריות שבשוליים הימניים, לנוחות הקוראים.

תוספת עריכה

הבלוג השני שלי, דע-א-קטואליה, חוגג בלוגולדת שנה כאן.

גמילה היא תופעה ביולוגית וגם פסיכולוגית. אבל הפסיכולוגיה והביולוגיה קשורות זו בזו, ואפילו באוניברסיטה קיים החוג לפסיכו-ביולוגיה. אל דאגה, לא אפול עליכם כאן עם המדע של הגמילה. אבל, אתאר כאן על נסיון גמילה של הורה, שהוא אינו פסיכולוג או איש חינוך - אבל יש לו נסיון בחינוך ילדיו, והוא יכול להשוות לחינוכם של ילדי מספר אנשי חינוך ופסיכולוגים מבין חבריו. כשחזרנו לארץ היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. ובשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה תבחרו - העיקר שתהיו עקביים. 

מקווה שגם אנשי החינוך שבכם ילמדו מכאן דבר או שניים. ובעיקר רוצה אני לשתף את ההורים שבכם ואלה שמצפים ללידה.

אתחיל בגמילה ממוצץ, שזה רק מקרה פרטי על מה שאני הולך לדבר כאן בהמשך. כפי שידוע לכם, אנשים מבוגרים כמו הזמר שימי תבורי, לא נגמלו ממציצת אצבע. יתכן שזה נובע מגמילה לא נכונה ובטרם עת ממוצץ. 

אבא שלי סיפר לי כיצד נגמלתי ממוצץ. הוא נקט בשיטה שלמד מספר חינוך רוסי ישן. הוא חיכה לכך שזרקתי פעם את המוצץ. הוא הרים את המוצץ ודחף אותו שוב לפי. אני כמובן זרקתי אותו שוב. אז הוא דחף אותו שוב לפי וחוזר חלילה. עד שהתעצבנתי נורא והיטלתי אותו בזעם לקצה השני של החדר. יותר לא נגעתי במוצץ.

והבת שלי נגמלה ממוצץ בגיל ארבעה חודשים, כשאמא שלה נאלצה לעזוב אותה בארה"ב, כשקבלה הודעה שאבא שלה גוסס בישראל. היא גם הפסיקה לאכול חצי מכמות החלב שבבקבוק שנתתי לה. כל כך התגעגעה לאמא. ובגיל שנה וחצי נגמלה מחיתולים, לאחר שהקראתי לה את הסיפור מהספר סיר הסירים. זה בא ממנה ולקחנו את הסיכון שזה לא יעבוד. כי להחזיר שוב לחיתול הוא רעיון גרוע. אבל זה עבד.

ובגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה והעברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, כחצי שנה לפני לידת אחיה. שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אמא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה. כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה.

אז מה עשיתי אני? לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה, אולי בפעם אחרת". זמן קצר מאוחר יותר - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהענין.

אשמח אם תשתפו את הקוראים בחוויות הגמילה שאתם נקטתם על ילדיכם.

חלק ב' שלדעתי יעניין אתכם מאוד - בפוסט הבא. יהיו שם הרבה גמילות ושיטות. כדאי לקרוא.