חשיבה חופשית

בדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כשכתבתי טקסט מדעי, העברתי אותו לפילוסוף מספר ימים מראש לפני הפגישה איתו. ובפגישה מסתבר שלא קרא. הוא מתחיל לקרוא בקול רם ולאחר כל משפט מתפלסף. כמה מייגע זה היה. לאחר כשעתיים נזכר שהוא רעב, או צריך ללכת ללמד. בפגישה הבאה, הכול מתחיל מנקודת ההתחלה. כמו בשיחות שלום.

האיכר היה עסוק בגירושין ובפּוּסי החדשה שלו. לא פעם ביקש ממני בהתראה של יום יומיים להעביר במקומו הרצאה פרונטאלית לתלמידים בקורס שלו (בנוסף לחובות ההוראה שלי). ואני אפילו לא עדיין דוקטור. זרק לי את נושא ההרצאה, הלך וזהו.

הפילוסוף המשיך להיות אוטיסט. מחפש כל יום היכן חנה בבוקר. משאיר את אשתו בפתח הסופר, כדי למצוא חניה - ובמקום ממשיך לבית שלו. כשמגיע לבית נכנס לדירת השכנים מתחת. מגיע לדלת המקרר, וכשפותח  מגלה שזו לא הדירה שלו.

ואני הייתי דוקטורנט רב עוצמה. במצב הזה עשיתי מה שאני רוצה. כתבתי מאמרים לבד ופרסמתי יחד עם שמם. האיכר איים על הפילוסוף שאם לא יחזיר את הערותיו תוך עשרים וארבע שעות, נשלח את המאמר ללא אישורו. וכך היה. מרבית המאמרים התקבלו בכתבי עת משמעותיים במכה הראשונה. כתבתי בעצמי בשמם בקשות למענקי מחקר - חלקם זכו במענק. עשיתי דילים עם ספקים. אלתרתי מכשירים, וחסכתי להם הרבה כסף.

וכולם היו מרוצים. אני כי נזרקתי למים הקרים ויכולתי.

כשנסעתי לפוסט דוקוטרט בארצות הברית  - שוב היו לי שני מדריכים. האחד איכר" והשני "פילוסוף". כנראה לא מקרי שיש צירוף כזה. אבל, לא קל לחיות בסיטואציה כזו. צריך ללמוד לשחות בין הטיפות. כשכתבתי מאמר העברתי לאחד מהם את הטיוטה לקבל את הערותיו. ולאחר שעמלתי על התיקונים - העברתי את הטיוטה המתוקנת לעיון השני. ואז קיבלתי הערות לתיקון שהיו פחות או יותר חזרה לטקסט המקורי.

זכור לי יום אחד שהפילוסוף בא לשאול את דעתי לבעיה מסוימת. ולאחר מכן אני שומע במסדרון את הפילוסוף אומר לאיכר – "גם קנקן חושב כמוני". הסתבכתי.

אני זוכר, בתחילת הפוסט דוקטורט הגיע אלי הפילוסוף ואומר בחיוך "זוגתך עובדת על הדנ"א ואתה על הרנ"א. אז אולי יצא לכם חלבון קטן". כאשר זוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי, הגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר חתום בשמו. "מתנה ממני ומהאיכר. שיהיה לכם במה לקנות בגדים לתינוקת". לא ציפיתי לזה והודיתי לו בהתרגשות. בדרכי להודות גם לאיכר, תקפה אותי מבוכה. האם האיכר בכלל יֵדע במה מדובר?

האיכר לא גילה לאיש. יום אחד בא ואמר לי, "אני יהודי" ואני בכלל לא ידעתי. אשתו של האיכר היא משוררת אמריקאית ידועה. כשהייתי שם היא ביקשה ממני לתרגם עבורה לאנגלית, שירים של משוררים ביידיש. שרפתי על זה שבתות. מה לא עושים למען אשתו של הבוס? גם זה כל כך היה ברור, האיכר לא פחד מאיש מלבד אשתו.

אשתו של הפילוסוף גם היא מדענית. מנהלת תת-מעבדה המשויכת מבחינה מנהלית למעבדה של האיכר. היא הייתה נורא קרה ואנטיפטית. אף פעם לא אמרה לי שלום. הייתי כאוויר בעיניה. גם שם היה ברור כשמש מי לובש את המכנסיים בבית שלהם.

שניהם מדענים דגולים. כיום האיכר עטור הפרסים פורמלית בגמלאות, אבל ממשיך לנהל מעבדה גדולה. הפילוסוף מנהל מעבדה גדולה אחרת. דרכיהם ומחקריהם נפרדו, אך ממשיכים להיות ידידים. הפילוסוף נהיה גם המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים (NIH) - תפקיד בעל השפעה רבה על כל המחקר הפדראלי בארצות הברית.

שניהם באותו מוסד, ובעצם הפילוסוף הוא כעת הבוס הגדול של האיכר.

כשעשיתי את הדוקטורט היו לי שני מדריכים. האחד "איכר" והשני "פילוסוף". עם השני הייתי יושב על טקסט שכתבתי ודאגתי להעביר לו מספר ימים מראש. הוא לא קרא.ובפגישה התחיל לקרוא משפט משפט והתחיל לנאום על כל משפט. לאחר שעה שעתיים נזכר שהוא צריך לרוץ ללמד או משהו כזה. בפגישה הבאה הכל מתחיל מחדש. כמו שיחות שלום. עד ש"האיכר" היה מתעצבן עליו ומציב לו אולטימטום של עשרים וארבע שעות לרשום את הערותיו, כי אם לא - הטקסט יוצא לפרסום מבלי שהשלים.

אז באמצע הדוקטורט הייתי דוקטורנט רב עוצמה. ה"איכר" היה עסוק עם טראומת הגרושין שלו ועם הפוסי החדשה שלו. "הפילוסוף" נשאר אוטיסט ואני עשיתי מה שאני רוצה. אפילו מלאתי מקומו של האיכר בחלק מההרצאות הפרונטליות שלו בקורסים (בנוסף לחובות ההוראה שלי). כתבתי מאמרים לבד (עם שמם כמובן). רובם ככולם התקבלו במכה ראשונה בכתבי עת טובים. כתבתי עבורם בקשות למענקי מחקר בלווית שמי כזוטר, וחלקם קיבלו מימון. עשיתי דילים עם ספקים וכולם היו מרוצים. אני כי נזרקתי למים קרים וצלחתי.

כשנסעתי לפוסט דוקטורט, שוב היו לי שני בוסים - האחד "איכר" והשני "פילוסוף". כנראה זה לא מקרי שיש צירוף כזה. אבל במצב כזה צריך ללמוד לשחות בין הטיפות בזהירות. אני כותב מאמר ומגיש לראשון לבדיקה. טורח ומתקן על פי ההערות ומגיש לשני. והשני כותב הערות ומחזיר פחות או יותר לגירסה המקורית.

מגיע אלי הפילוסוף ושואל לדעתי על בעיה מסויימת ואני עונה לו. במסדרון אני שומע אותו אומר אחר כך לאיכר: "גם קנקן חושב כמוני". אבוי, לאיזו תסבוכת נכנסתי.

אבל כשזוגתי הייתה בהריון בחודש השביעי, מגיע אלי הפילוסוף עם צ'ק בסך אלפיים דולר, חתום על שמו. "מתנה מהאיכר וממני, שיהיה לכם ממה לקנות בגדים לתינוקת". כמובן מאוד התרגשתי. הודתי לו מאוד והלכתי להודות גם לשני. בדרך חשבתי במבוכה, האם ידע במה מדובר?

שניהם נחשבים למדענים דגולים. כיום האיכר בגמלאות וממשיך לנהל מעבדה גדולה. עטור פרסים בינלאומיים. והפילוסוף מנהל כעת מעבדה נפרדת והוא כיום המשנה לראש מכוני הבריאות האמריקאים הלאומיים. שניהם באותו מוסד. למעשה, הפילוסוף בוס של האיכר.

כְּשֶׁבְּסוֹף הַדֶּרֶךְ

יָבְשׁוּ זֵרֵי הַדַּפְנָה

רֵיקָנוּת שׂוֹרֶרֶת

זֶה סִימָן לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה

שֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה עֵת עֶרֶב

רַק הֵד אֲדָווֹת גַּלִּים נִשְׁמַע

זֶפִיר עֶרֶב מְלַטֵּף פֶּרַח כָּמֵשׁ

נִצָּן עָנֹג יוֹנֵק גִּבְעוֹלוֹ

מָחָר עִם צַפְרִירֵי בֹּקֶר

תַּפְצִיעַ זְרִיחָה וּפְרִיחָה צְעִירָה

הִסְתַּיְּמוּ עִם לֵיל חַיִּים יְשָׁנִים

מַתְחִילִים חַיִּים חֲדָשִׁים.

 קיץ. אני דוקורנט שנה ראשונה במדעים. במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בקיץ, מצטרפת אלי למחקר סטודנטית אמריקאית, בין השנה השלישית לרביעית לתואר ראשון שלה. אבא שלה מדען, ביוכימאי דגול. כל חייו חקר מנגנון יצירת רדיקלים חופשיים המביאים להזדקנות. כן , הרדיקלים החופשיים הם אלה שכנגדם לוקחים אנטי-אוקסידנטים.

בספר הלימוד בן כאלף עמודים לביוכימיה, מצוין משפט על עבודתו. שלושים שנות מחקר, עשרות מאמרים, וכל פועלו מסוכם בספר הלימוד מספר אחד בתחום - במשפט אחד. ואני חושב שהלוואי וגם אני אזכה למשפט אחד כזה בספר, בערוב ימי כמדען.

כמה שנים אחר כך, אני נוסע לפוסט דוקטורט בארצות הברית. ובסיום תקופה בת ארבע שנים, אני פותח את ספר לימוד מספר אחד לאונקולוגיה - ורואה לא משפט אחד, אלא עמוד וחצי, המסכמים את המחקר בפוסט דוקטורט. והמחקר מיוחס לי.   

והנה בגיל 33 - אני זוכה להגשים יותר משחלמתי להשיג בכל הקריירה המדעית שלי. בגיל צעיר כזה אני מגיע למה שאמור להיות שיא חיי. מוזמן להרצות בכנס האגודה האמריקאית לסרטן. נושא הרצאה בפעם הראשונה עם חליפה ועניבה. אלפי אנשים נושאים תשואות. את מחיאות הכפיים של אלה שצופים בחוץ במסכים הגדולים, אלה שלא מצאו מקום ישיבה באולם בגודל איצטדיון - אני לא שומע. נציגי חברות תרופות מזמינים לטקסי קבלת פנים. מסיעים אותי בלימוזינה. הצעות עבודה. לוח הזמנים אינו מאפשר פגישה עם כולם. אני חייב להגיע לטיסה, לחזור לחוף המזרחי. 

וכשנגמרות החגיגות, מה אני אמור לעשות? לנוח על זרי הדפנה?

תחושת ריקנות אוחזת בי. חושב שלאחר פריחה כזו, אפשר רק ליפול. בוודאי עכשיו תגיע הקמילה. תחושות הריקנות והדכדוך כבדות מאוד...

אך בדיעבד, הן היו למעשה סימן להתחלות חדשות.