הכותרת היא לא מושג בלטינית גם לא מחלה. כשזוגתי ואני טיילנו במדבר יהודה, פגשנו פורח בלב המדבר הצמח הזה
קרדיט: אבינעם דנין
אני בוגר המגמה הביולוגית מתמטית בתיכון. בימים ההם הנבחנים בחמש יחידות בביולוגיה היו מחוייבים לעבור גם שני ימי מבחנים חיצוניים בעל פה, שכללו בין היתר בקיאות בהגדרת צמחים. כיום קורס הגדרת צמחים אינו אפילו קורס חובה באוניברסיטה למורים לביולוגיה.
על סמך סממנים שונים במבנה, הצמחים מוגדרים למשפחות, לסוגים ומינים. במשך הלימודים, אנחנו תלמידי המגמה הביולוגית בתיכון, חרשנו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה להכרת הצומח והחי. כל הטיולים והסיורים האלה היו בחינם, לא כמו היום שההורים משלמים ממיטב כספם. תשאלו וודאי איך? פשוט - יצירתיות ומעוף של המורה לביולוגיה, שהיה גם המחנך שלנו. הוא ארגן לנו נסיעות זולות במשאיות (שנקראו אז "טיוליות" ונכחדו מעולמנו) לבתי ספר שדה שונים ברחבי הארץ - לינה ולימוד, תמורת עבודה למשך עשרה ימים כל פעם. היום כשאתם מטיילים בשבילי ישראל, תדעו שהכיתה שלנו סללה חלק מהן. את מדבר יהודה חרשנו במשך עשרה ימים שבהם פינינו סלעים, חצבנו מדרגות בסלע, ופרצנו שבילים. ככה גם התוודענו לחי ולצומח במדבר יהודה.
כמה שנים אחר כך, כשטיילנו ונתקלנו בפרחים הצהובים האלה במדבר יהודה הצחיח, יריתי בפניה של זוגתי את שם הצמח. אהרונסוניית פקטורובסקי. היא הייתה בתדהמה. "לא, אתה בטח צוחק" היא אמרה. היא לא נרגעה עד שהראתי לה את שם הצמח במגדיר הצמחים שלי שנשאתי איתי - שנראה כמו ספר תנ"ך בכריכת פלסטיק שחורה - מגדיר צמחי ארץ ישראל.
זה לא השם הבוטני הלטיני של הצמח אלא השם העברי, כמו כלנית, רקפת וסביון. אז איך זה? ובכן, הצמח הזה התגלה לראשונה כמין וסוג חדש למדע במדבר יהודה רק בשנת 1927, על ידי הבוטנאים ממוצא יקי - הפרופסורים אלכסנדר איג ואוטו וארבורג (על שמו הישוב שדה ורבורג בשרון).
וכשמגלים מין וסוג חדש נותנים לו שם בוטני בלועזית ושם עממי בעברית. לצמח הזה נתנו את השם אהרונסוניית פקטורובסקי על שם חבריהם, הבוטנאים אהרון אהרונסון ואליעזר פקטורובסקי. ובקיצור שם הצמח המדברי עם הקרקפות הצהובות - אהרונסוניית פקטורובסקי.
אהרן אהרונסון ידוע היום לציבור הרחב כראש מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון הטורקי-עותומאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים. אבל, לא רבים יודעים שאהרון אהרונסון היה במקצועו בוטנאי ומדען ארץ-ישראלי. הוא למעשה זיהה וגילה ליד ראש פינה את "אם החיטה", בשנת 1906. "אם החיטה" היא למעשה חיטת הבר הקדמונית, שממנה תורבתה לפני למעלה מ-10,000 שנה החיטה של ימינו.
מאוחר יותר, מדענים מצאו שבמהלך התרבות, אם החיטה איבדה גֶן אחד. אובדן זה שיפר את הערך התזונתי של החיטה המודרנית והעשיר אותה בחלבונים ומינרלים.
אליעזר פקטורובסקי היה גם הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים ועוזרו של אלכסנדר אייג, שגם הוא זקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע של ארצנו. לימים "עיברת" את שמו לפקטורי ולכן שמו העברי המנוקד של הצמח ( לפי מילון האקדמיה העברית): אַהֲרוֹנְסוֹנְיַת פַקְטוֹרִי.
ובכל זאת מוזר שבוחרים לצמח חדש שמות משפחה של בני אדם. מילא, על שם מי שגילה את הצמח, אבל לא זה המצב. אז מדוע אייג שגילה את הצמח קרא לצמח בשמו של פקטורובסקי? הסיבה לכך נובעת מכך שפקטרובסקי נפטר בגיל צעיר יחסית משחפת ולכן אייג החליט לקרוא על שמו מספר מינים חדשים שמצא – ולא רק אהרונסוניית פקטורובסקי אלא גם למשל צמח נוסף בשם פקטורובסקיית אשרסון.
אהרונסוניית פקטורובסקי (פקטורי) היא צמח מדברי שאינו מוגבל רק למדבר יהודה. ניתן למצוא אותו גם בצפון הנגב, מרכז הנגב והמכתשים, דרום הנגב, הערבה והרי אילת.
מתן השמות האלו לצמחים ארץ ישראלים הרגיזה בוטנאים כמו הזוג חנה ואפרים הראובני שהיו מראשי הגישה של זיהוי הצומח של ארץ ישראל על ידי שילוב הבוטניקה כחלק ממארג התרבות היהודית ההסטורית. כלומר, גישתם הייתה זיהוי צמחים של ארץ ישראל ברוח המקרא והתלמוד.
הראובני ייסד בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים גן בוטני ומוזיאון אוספים מיובשים ומצויירים של צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. לאחר 1948, כאשר קמפוס הר הצופים נשאר כמובלעת ישראלית מבודדת בשטח ירדני, נזנח הגן הבוטני והאוספים של הראובני הוברחו לתחומי ישראל על ידי השיירות שהחליפו אחת לשבועיים את כוח השיטור בן 80 אנשים ששהה במקום עד למלחמת ששת הימים והחייאת הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לאחר השלמת ההברחות של האוספים של הראובני, הוא רצה להקים מוזיאון צמחי ארץ ישראל מימי המקרא והתלמוד. אבל הדבר לא הסתייע בידי הראובני שלא השתייך לקליקה הבוטנאית השלטת של אייג ו"דור צעירים" כמו פרופסור זוהרי ונעמי פיינברון. האחרונים דחו את הפרוייקט של הראובני בטיעון שמיון הצמחים שלו אינו עומד בקריטריונים בוטאניים מדעיים טהורים. והם סברו שהאוספים שלו אינם ראויים להיות מוצגים במוזיאון מדעי אלא במוזיאון ליהדות.
הנתק שנוצר אז בין ה"בוטניקה העברית" אותה ייצגו הראובנים, לבין הבוטניקה ה"טהורה" בודד מצד אחד את הראובנים ומצד שני, הנתק הזה אחראי לחלק ניכר מאוצר המלים הדוחה האופף את עולם הצומח העברי, הכולל שמות כמו "אהרונסוניית פקטורובסקי".
הזוג ראובני לא הצליח לחדש מוזיאון בוטאני- מקראי כפי שהיה בהר הצופים לפני פרוץמלחמת השיחרור. אבל לזוג נולד בן בשם נֹגה. בימינו נשמע מוזר לקרוא לבן בשם שנפוץ היום בקרב בנות. אבל נגה הזה הצליח במקום שנכשלו הוריו והוא ייסד את פארק שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין.
נחזור לצמח אהרונסוניית פקטורובסקי. הוא שייך למשפחת צמחים שמכונה משפחת המורכבים. בני משפחה מוכרים הם החרצית והסביון. טעות נפוצה היא למה שאנחנו קוראים פרח. כל "פרח" של החרצית הוא למעשה תפרחת (או קרקפת בעגה מקצועית) של אוסף עשרות פרחים קטנים. בשל מורכבות התפרחות, כל הצמחים מהסוג הזה שייכים למשפחת המורכבים. לתפרחת החרצית יש שני סוגי פרחים. פרחים צינוריים שנראים כמו צינורות קטנים - במרכז התפרחת. ואילו בהיקף פרחים לשוניים שנראים כמו לשונות.
לאהרונסוניית פקטורובסקי יש רק קרקפת של פרחים צינוריים.
אהרונסוניית פקטורובסקי מותאמת למדבר ולגידול בתנאי יובש ומיעוט גשמים.
למשל יש לה מעט עלים קטנטנים וגבעולים ארוכים חשופי עלים. אין לה גם צורך בבזבוז אנרגיה על פרחים לשוניים. צמצום שטח הפנים של העלים ועלי הכותרת חוסך באידויי ואיבוד מים דרך העלים. לאהרונסוניית פקטורטובסקי פרחים זיכריים ונקביים באותו צמח ולכן ההאבקה וההפריה לייצירת זרעים אינה דורשת תיווך של חרקים כמו דבורים שאינם דיירים של המדבר. לכן אהרונסוניית פקטורובסקי איננה זקוקה לפרחים הלשוניים שבדרך כלל הם אלה שמושכים אליהם את הדבורים.
המנגנונים השונים והמגוונים המתאימים צמחים למדבר הוא כבר פרק מרתק בפני עצמו.
כיוון שאתמול, ערב חג, זכינו במצב נדיר שבו חגגנו במסגרת המשפחה המצומצמת בלבד - לפיכך, יכולנו לצפות בכתבה מעניינת ששודרה בטלוויזיה על מצב דבורי הדבש, שנפגעות לאחרונה במחלה מסתורית ברחבי העולם (כולל כאן), שצמצמה את מספרן בשליש לפחות.
אז מלבד הפגיעה במגדלי הדבורים ומשק הדבש, ההשלכות של המגיפה הזו שפוגעת בדבורים, חמורות הרבה יותר ומאיימות על כל ענפי החקלאות ועל כל הסביבה האקולוגית. הסיבה לכך היא שהדבורים הן אחת המאביקות היעילות ביותר של פרחים.
רבים הם הצמחים והעצים שהאבקה שלהן ( החשובה להפרייה, יצירת הפירות ולהמשכיות) תלויה בדבורים. בצמחים אלה מבנה הפרח הוא כזה, שאין אפשרות יעילה של האבקה על ידי רוח. רק חרקים דמויי הדבורה יכולים להכנס לתוך פרחים עם מבנה חצי סגור, ולשאת את האבקה הנדבקת בשערות רגליהם אל פרחים אחרים ולהפרות אותם.
אחד המאביקים היעילים של החצב (נושא הפוסט הקודם) היא הדבורה. למעשה דבש חצבים - דבש שיוצר על ידי דבורים שניזונו מפרחי החצב - הוא אחד מסוגי הדבש האיכותיים והיקרים ביותר. אמנם אין זה דבש על טהרת החצב, אך הוא מועשר בדבש של דבורים שבסביבתן פריחה עשירה של חצב.
דבורת הדבש הייתה לפני מאה מיליון שנה צירעה שעברה אבולוציה. היא עברה מוטציות שאיפשרו לה לעבור מתזונה של בשר, לתזונה צמחונית. הצרעות בכלל הן אמצעי ההפרייה הבלעדיים של מיני (עצי) פיקוסים רבים. ביניהם עץ התאנה ועץ השיקמה, ההולך ונכחד. מיד תבינו מדוע.
עצי הפיקוסים שונים באופן עקרוני משאר העצים. וזה משום שהפרחים שלהם נמצאים בתוך הפרי. בשאר הצמחים והעצים הפרי נוצר רק לאחר הפריית הפרחים והפיכתם לפירות. לפיכך, לכל סוג של עצים ממשפחת הפיקוס (לעניינינו - התאנה והשקמה) יש מין מיוחד של צרעה זעירה המותאמת להכנס לפרי, להאביק את הפרחים המוחבאים, ולדאוג להמשכיות מין העץ.
פרי הפאגה של השיקמה, הנקרא בערבית ג'ומז
בתלמוד מכונים פירות השיקמה גאמוזים
אם הצרעה היא אוכלת בשר, מדוע היא בכלל חודרת לפרי השיקמה?
ובכן, הצרעה חודרת לתוך הפרי כדי להטיל ביצים על הפרחים הקטנים, תוך כדי כך היא מאביקה את הפרחים הנקביים הקטנים ומפרה אותם. זחלי הצרעות שיבקעו מהביצים, יגדלו בפרי השיקמה (או גם התאנה) עד לגמר התפתחותם לשלב בוגר. הזרעים שיתפתחו מהפרי המתנפח והנרקב - יצמיחו דור חדש של עצים על ידי עטלפי פירות שאוכלים את הפירות הנרקבים, ומפזרים תוך כדי כך את הזרעים. על כן, התרבות עצי השיקמים בטבע תלוי בשני מיני בעלי חיים - צירעת פיקוס השקמה ובמין עטלף פירות.
מכאן שקיים שיתוף פעולה (סימביוזה) בין הצרעה ממין מסויים לבין השקמה או התאנה, להמשך הקיום של שניהם.
השיקמה שהגיעה לישראל כנראה ממצרים, תלויה בהמשך קיומה בצרעה מסויימת ממצרים, "צרעת פיקוס השקמה", שנכחדה מזה כבר בישראל. כיום ניתן להרבות את עצי השקמים בארץ רק על ידי יחורים (ריבוי תרבותי ולא טבעי).
גם לפרי השקמה וגם לפרי התאנה חודרים לעיתים גם מיני צרעות טפיליות - שמטילות ביצים אל תוך פרחי הפרי, אך אין להן את "האינסטינקטים" ומבנה רגליים שיכול להעביר את האבקה של הפרחים הזכריים שבפרי לפרחים הנקביים שבפרי ולהפרות אותם. מה שנקרא צרעות שמקבלות אבל לא נותנות.
אז מה, אנחנו אוכלים פירות שיקמה (נאכלים על ידי ערביי ישראל) ותאנה עם ביצי צרעות? אני כבר רואה צמחוניים מתחלחלים באימה.
כדי למנוע אכילת פאגות (תאנה) בולסים את פרי התאנה. כבר במקרא מוזכר שעמוס הנביא היה בולס שקמים (עמוס פרק ז', פסוק י"ד). הבליסה היא חיתוך בסכין הפוצע את הפרי כפי שעושה הצרעה. הבליסה מביאה להבשלת הפרי תוך ימים מספר. אחרי שבולסים את הפרי ניתן לקטוף ולאכול אותו. כיום יש גם מין תרבותי שאינו זקוק לבליסה.
***
עץ השקמה היא אחד העצים הבולטים והמרשימים בשפלת החוף ובעמקים הפנימיים של ארצנו . זהו עץ גבוה בעל גזע עבה ומסוקס השולח קורות עבות ומסועפות לכל עבר, ויש לו עלווה גדולה המקנה צל מחייה נפשות.
עץ השקמה שימש במצרים העתיקה לבניית ספינות ורהיטים, כי הוא עמיד בפני מים.
כאמור, רוב השקמים גדלות בחולות החוף ים , לכל אורכה של הארץ. בסביבות אשקלון ואשדוד עצי השקמה מרובים במיוחד. בתל אביב שנבנתה על חולות ניתן לראות שדרה רחבה של שקמים ברחוב המלך ג'ורג', כאשר השדרה ממוקמת באי תנועה וישנם שני זרועות של כביש משני צדדיה .
גם בכניסה לחולון עומד עץ שיקמים עתיק ומפואר שהוא גם נמצא בסמל העיר.
אבל עצי השקמים בטבע ילכו ויכחדו בהיעדר הצרעה המצרית. לכן, ברור מדוע נעשים נסיונות לשמר את העצים העתיקים הקיימים.
***
ואסיים כאן בהצעה לעוד טיול חג בעקבות החצבים, השקמים והדבש. הדרימו לאזור פלמחים ויד מרדכי. מצאו לכם עץ שקמה גדול, נוחו לצילו הרחב, איכלו את ארוחת הצהרים שהבאתם וספרו לילדיכם את סיפור השקמה והצרעה. הורידו בעזרת הסמרטפונים את שיר גן השיקמים, האהוב עליי במיוחד (רמז, שיקמה היא מישהי שאני אוהב מאוד), והאזינו למילותיו.
ואם אתם כבר באיזור, הכנסו למרכז המבקרים ביד מרדכי ושם תוכלו להקנות לילדיכם ולכם את חווית חיי הדבורים ורדיית הדבש. ואם בעולם הדבש בלבד אתם חפצים, ואתם חוששים מצפיפות במרכז המבקרים - אתם יכולים להצפין לאלוני אבא, ולבקר במכון הדבש של הבלוגרית "צופה מהצד". בדקו איתה אם לא צפוף גם שם לפני שתגיעו.
אם במתוק בלבד חשקה נפשכם, התחקו אחר עצי החרוב, שבו לצילם ואיכלו מפירות עץ החרוב המתוק והעשיר בסיבים תזונתיים. ביריקת הגרעינים הקטנים שבפרי החרוב, אתם עוזרים להפצת הזרעים של החרוב.
מספרים שכבר לפני יותר ממאה שנים ידעו האיכרים בעמק החולה מה תהיה תחזית הגשמים לעונה הקרובה על פי פריחת החצב. אם היה החצב מיתמר לגובה של מעל מטר ושבעים, ציפו לשנה גשומה. אם לא, אז היו פונים לחסדי שמיים.
למעשה השימוש בתצפית על פריחת פרחים לחיזוי גשמים הוא עתיק יומין בתרבויות שונות בעולם. שבטי אינדיאנים צפו בפריחת פרחי צמח האמריליס. אם הפריחה הייתה לבנה - הדבר בישר שנה גשומה. אם פרחי האמריליס היו כתומים - הדבר בישר על שנה שחונה בגשמים.
גם ערביי ארץ ישראל מסתייעים בחצב לחיזוי גשם מזה שנים רבות:
פריחה מוקדמת, בראשית חודש אוגוסט, או שפע של פריחה מסמן שנה גשומה. פריחה מאוחרת, או מעטה מעידה שתהיה זו שנת בצורת.
אז יש לי רעיון לטיול חג בשבילכם. צאו אל הטבע, צאו אל השדות וצפו בפריחת החצב. תהנו מיופיו העדין, מידדו את גובה עמודי הפריחה, התרשמו מכמות הפריחה.
רשמו את תצפיותיכם על פתק ושימרו. בסיום עונת הגשמים פיתחו את הפתק ובידקו - האם לדעתכם החצב אכן חזה את מזג האוויר?
הזהרו לא לקטוף. הצמח רעיל ומיצי גבעולו צורבים את העור. הוא גם צמח מוגן.
פריחת החצבים / מיכאל דשא
מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת
מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָרָב –
עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת
חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.
דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,
יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,
צִיֵצי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל
עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.
אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,
לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,
לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,
שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.
עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם,
עָצוּב, יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,
פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,
בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.
מידע נוסף ומעניין על הצמח, בנוסף לנרמז בשיר, תוכלו לקרוא כאן.
כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, שלחתי למנויים של הבלוג קובץ PDF שחיברתי, אודות טיפים לקטיף צמחי בר עונתיים לאכילה וכן מתכונים של מאכלים מצמחי בר אביביים נפוצים.
המתכונים כוללים מאכלים משלושה צמחי בר:
1. חרדל השדה - הכנת חרדל ביתי / לבנה עם עלי חרדל /קציצות בשר עם עלי חרדל אפויות
2. חלמית גדולה - תבשיל חוביזה / עלי חלמית ממולאים בבורגול ועדשים / קציצות חוביזה / מרק חוביזה
3. חמציץ נטוי - מרק חמיצה (בורשט) ירוק מחמציצים
אשמח לקבל תגובות אם הצלחתם, האם ערב לחיככם? ובכלל אם יש לכם שאלות והערות.
עכשיו בפסח מומלץ לטייל בטבע וסביר שתתקלו בצמחי הלוטם. הלוטם הוא צמח המוזכר כנראה במקרא, בצורתו הקצרה "לֹט". הוא נזכר בספר בראשית, ברשימת הבשמים הנישאים על ידי שיירת הישמעאלים שקונה את יוסף מאחיו (בראשית פרק ל"ז, פסוק כ"ה).
שיחי הלוטם נפוצים בכל אזורי ארץ ישראל מלבד הגולן. פרח הלוטם חי יום אחד בלבד ואז נושרים עלי הכותרת. כיוון שמספר הפרחים בכל צמח גדול והפרחים נפתחים בזה אחר זה, הפריחה נמשכת על-פני מספר חודשים. פרחי הלוטם עשירים באבקה ולכן מבקרים בהם חרקים רבים כולל דבורי הדבש.
כאמור, יש מזהים את הלוטם (המרווני) עם הבושם הנקרא בתנ"ך בשם לוט "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט", בראשית ל"ז, פסוק כ"ה) ובמשנה (שביעית ז' 6) נזכר הלוטם ברשימת צמחי בושם.
יש שני מיני לוטם בארץ ישראל. הלוטם המרווני והלוטם השעיר. שניהם גדלים על קרקע גירנית אחד לצד השני, כשני אחים. לפני שהם פורחים ונותנים פירות, קשה מאד להבדיל ביניהם.
וכך מספרת אגדה עממית על האחים לוטם:
בכל שנה, באביב, היה מזמין שר היער את כל הפרחים, למסיבה מפוארת בקרחת היער. גם האחים לוטם הוזמנו. ביום המסיבה, התעורר אחד האחים השכם בבוקר, גיהץ בקפדנות את חולצתו הלבנה, התרחץ, התגלח, התבסם, לבש את חולצתו הצחורה,יצא לדרך והגיע בזמן למסיבה.
לעומת זאת אחיו העצלן, המשיך לישון עד מאוחר. כשקם, ראה כי מאוחר ולכן לא התקלח, לא התגלח וגם לא התבשם. חטף בחיפזון חולצה מקומטת ובלויה, לבש אותה בחטף ורץ למסיבה. למסיבה הוא הגיע באיחור רב, כולו מיוזע, לא מגולח ועם חולצתו המקומטת.
כשראה שר היער את האח העצל והמרופט גער בו בפני כל המוזמנים עד שהלוטם הסמיק מרוב בושה. שר היער הכועס הוסיף והטיל עליו קללה שישאר כך כל ימי חייו: קמוט, סמוק ושעיר.
מאז ועד עצם היום הזה, לאח לוטם המרווני יש עלי כותרת צחורים ומגוהצים, ריחו נעים והפרי שלו חלק ואילו לאח לוטם השעיר יש עלי כותרת מקומטים, צבעם סגלגל, ללא ריח ניחוח והפרי שלו עטור שערות.
לוטם מרווני לוטם שעיר
הזרעים של הלוטם יכולים לשרוד במשך עשרות שנים במצב של תרדמת. כאשר פורצת שריפה, זרעי הלוטם נובטים בהמוניהם והשטח נשלט על ידי שיחי הלוטם למשך שנים אחדות, עד שמתחדשים העצים.
אם יתמזל מזלכם, תוכלו לראות על שורשי הלוטם המרווני ושעיר כאחד, צמח טפיל יפה להפליא ושמו רימונית הלוטם.
אשמח אם מישהו מכם יצליח לצלם את רימונית הלוטם צומחת בין הלוטם המרווני והלוטם השעיר. למי שישלח לי תמונה כזו, אני מבטיח לפרסם את התמונה בבלוג, עם קרדיט כמובן למצלם. את התמונות ניתן לשלוח אל:
* חופן עלים צעירים וטריים של חרצית עטורה (ניתן לשמור בשקית ניילון לחה מהקטיף ועד לשימוש).
* חופן עלים ופרחים של חמציץ נטוי (את הגבעולים עצמם לא מומלץ להוסיף לסלט, בגלל כמות הסיבים הנשארת בפה. בגבעולים אפשר למצוץ את העסיס החמצמץ - ילדים ממש אוהבים את זה).
* חופן פרחי חרדל השדה , המוסיפים מעט חריפות פיקנטית בטעם חרדל.
* 4 עגבניות.
* 4 מלפפונים
* 1 פלפל ירוק
* מספר עלי חסה (ערבית, מסולסלת, רומית -מה שיש)
* 1 פלפל אדום או צהוב
* 1 בצל ירוק.
(אפשר לוותר על הפלפלים והבצל ולהוסיף במקום עגבניות)
* 2 כפות שמן זית
* מעט מלח ופלפל, לפי הטעם.
אופן ההכנה:
קוצצים דק עד בינוני את חלקי צמחי הבר המתוארים בחומרים ואת עלי החסה.
את הירקות קוצצים לקוביות בינוניות. מערבבים את הכל, מוסיפים את שמן הזית, מלח ופלפל. אין צורך להוסיף לימון בגלל החמציץ.
ניתן לשנות את הכמויות בהתאם למספר המנות שאתם רוצים להכין ולא חייבים לדייק.
****
מצמחי הבר ניתן להכין מגוון גדול של מאכלים טעימים. למנויים ומי שירשם כמנוי כעת, אשלח בהקדם מספר מתכונים נוספים וטיפים. אשלח גם מתכון להכנת חרדל ביתי מצמח הבר חרדל השדה.
כדי להצטרף כמנוי, עליך למלא את כתובת המייל שלך בתיבה הלבנה בשוליים הימניים למעלה וללחוץ שלח. לא לשכוח לאשר את המייל שישלח אליך כתגובה.
רשימת המנויים היא אנונימית וכוללת רק את כתובות המייל.
בתאבון
ההשראה לכתיבת הפוסט הזה היא תמונת הלוטם השעיר שצלמה הבלוגרית צופה מהצד ונאחל לה החלמה מהירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
