חשיבה חופשית

כבר שני פוסטים כתבתי מאז האחרון שפורסם ובכל פעם התמהמהתי במשלוח. וכששבתי ללוח העריכה, פג בי כל חשק לשחרר את הפוסטים. אני מקווה שזה לא יקרה בסיום כתיבת הפוסט הזה, כי אז זה עשוי להיות סימן מדאיג לכניסה למצב כרוני של שאט נפש.

אני מסרב להמשיך לכתוב פוליטיקה מאוסה. נמאסו עלי הדברת של כל "מביני הדבר". אבל אינני יכול לשמוע תגובות שנשמעות בימים אלה - שלאנשי רוח אין זכות דיבור בזמנים כאלה . שכבודם במקומם מונח, אבל מוטב שישתקו משום שאין להם הבנה בענייני מדינה וביטחון.

לאוסף אינסופי  של "בעלי תפקידים" חלודים לשעבר -  יש זכות בירבור. לחברי כנסת נבערים יש זכות התלהמות ופיזור דברי שיטנה. לפוליטיקאים בינוניים ומטה יש זכות לפזר מנטרות - בהתנשאות, בבכיינות, בהתלהמות או בשיטנה. לזועבים וטיבים למיניהם, שחושבים שככל שהם צועקים יותר בטלוויזיה הם צודקים יותר - יש זכות דיבור. לכל הרֶגֶבים בעלי פה ג'ורה באמצעי התקשורת למיניהם  - יש זכות דיבור. כ-ו-ל-ם מבינים בענייני ביטחון, לכולם מותר, רק לא לאנשי רוח.

אז אומר לכם שלדוד גרוסמן עליו יצאה הביקורת -  אין פחות זכות הבעה מכל נושאי הכתרים "הבטחוניסטים", מעיתונאים פופוליסטים ובוודאי לא פחות מפוליטיקאים טפשים ומרושעים (כפי שהגדיר בשעתו ישעיהו ליבוביץ). יש לו גם יש זכות דיבור - לא רק מתוך היותו אזרח נאמן ששירת כקצין בצה"ל ביחידת המודיעין המובחרת 8200 , ומתוך היותו אזרח אשר שכל את בנו למען המדינה. אלא גם משום שבניגוד לרבים אחרים (שמברברים ללא תקנה), דווקא  ממנו שמעתי בהרחבה דברי טעם משכנעים - ללא התלהמות, ללא בכיינות, ללא התנשאות, ללא בוטות, ללא שינאה ושיטנה, ובצורה הכי תרבותית (שהפכה לזרה במחוזותנו). דווקא ממנו שמעתי בנועם את הדברים הכי אמיתיים, הכי הגיוניים, הכי כואבים והכי מציאותיים. ומי הם אלו שמבקרים אותו? כל אלו שתקועים עמוק בתוך הקופסא שלהם.

אין בי אמון בכל המתלהמים למיניהם. אין בי אמון (ולצערי גם לא לאוייב) במנהיגים שאיומיהם אינם מחזיקים מים אפילו מהיום למחר. אין בי אמון באנשים שחושבים שחור לבן. אין בי אמון באנשים המנפנפים בכושר הרתעה, כאשר ההרתעה אינה מחזיקה יותר מ 72 שעות הפוגה. אין בי אמון במנהיגים הססניים שיעשו הכל כדי להמשיך ולדשדש  בעימות עזתי אינסופי, כדי להמנע מדו-שיח ופיתרון בענייני יו"ש. אין בי אמון בכל הבטחוניסטים שמברברים עצמם לדעת. אין בי אמון באנשי צבא שהודיעו לתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם. ולכל אלה זכות דיבור. אז מדוע כשהתותחים רועמים דווקא המוזות צריכות לשתוק? אומר לכם מדוע אינן צריכות לשתוק. ראשית כי אצלנו מתקיימת כמובן דמוקרטיה ובדמוקרטיה לא סותמים פיות. אבל החשוב מכל הוא שדווקא אנשי רוח מבינים היטב בנפש האדם וְנַפְתּוּלֶיהָ.

רבי שמואל הנגיד שהיה מחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הבינייים, שימש בתפקידים פוליטיים בכירים בימי תור הזהב של ממלכת ספרד המוסלמית. הוא נתמנה לשר האוצר ולשר הצבא ובשיא הקריירה הפוליטית שלו שימש כמשנה למלך גרנדה. כמוהו דון יצחק אברבנל היה איש רוח ומדינאי.

צ'רצ'יל היה היסטוריון וסופר מוכשר. נשיא ארה"ב השלישי תומס ג'פרסון היה מדען, ארכיטקט, חקלאי, מתמטיקאי, מוסיקאי, משפטן וסופר. זאב ז'בוטינסקי (שלמען גילוי נאות אינני נמנה על מחנה מעריציו) היה גם סופר ומשורר - איש רוח.  זלמן שזר נשיאה השלישי של מדינת ישראל ושר החינוך והתרבות בממשלה הראשונה  היה סופר משורר והסטוריון.  מי שכיהן כשר והנשיא החמישי יצחק נבון, גם הוא סופר מחזאי ואיש חינוך.

אז תגידו מנין השטות הזו שלאיש רוח אין זכות דיבור והבנה בענייני מדינה?

והפעם מהרתי להעלות את הפוסט בסיום כתיבתו, שמא בבוקר שוב אתחרט.

ועל האבולה (ebola) אחוס עליכם ולא אכתוב הפעם. אם כי היא הרבה יותר מפחידה מטילים ומנהרות...

.