חשיבה חופשית

עד שכבר שבתי לכתוב אחרי לאות רוחנית מסויימת, שמתי לב להתלהבות מתונה ביותר לפוסטים האחרונים - כפי שמתבטא במספר הכניסות והתגובות הצנוע יחסית. לא אמהר להסיק מסקנות. אולי זה בשל ההזדמנות הקצרה האחרונה של קוראי לנפוש איפושהו אחרי הטראומה של אזעקות ומרחבים מוגנים. והנוער (כן, יש כמה שקוראים כאן) מתכוננים בהתרגשות רבה לשנת הלימודים, וגם להם אין זמן. אלו וודאי סיבות טובות לדלג על קריאת בלוגים משעממים. 

נורא מוזר, בדיוק היום חלפה שנה מאז שהחיידק הטורף שינה את חיי - ימים ספורים לפני ראש השנה (שחל אז בתחילת ספטמבר). ערב ראש השנה יצאתי מניתוח חרום ראשון ובצאת החג הכניסו אותי לניתוח שני. החרדים שהסתובבו בבית החולים כבשלהם הוציאו אותי מדעתי עם תקיעות השופרות שלהם שאיתם עברו מחולה לחולה. שקולן ריסק את אוזניי וליווה חלק מגופי לקבר ישראל, אי שם באדמה הטמאה בארץ הקודש. דקה לפני הניתוח התעקשו הנבלות להחתים אותי על איזשהו הסדר קבורה הזוי, שממש לא התעקשתי להבין את פרטיו. כל שהבנתי הוא שאין ניתוח בלי הסדר קבורה של חלקי גוף תלושים - להביאם בקבר ישראל. אני אומר לכם, ברגעים כאלה אני רוצה לבקש מבורא עולם לחתום על טופס ויתור יהדות. אפילו כשהנבלות ניג'סו לשכני החולה החרדי להניח תפילין, הוא אמר להם שהוא קיבל פטור מאלוהים. וואו, הוא עשה לי אז קצת נחת. ידידי הדתיים כאן אל תשפטו אותי לחומרא, פשוט יש גבול לנאקציוּת.

שנה עברה מאז. שנה לא קלה. שנה שבה נוכחתי מי באמת חברים שלי ומי שפשוט בחרו להיעלם ולא להחליף איתי מאז מילה. יש כאלה וכאלה גם כאן בישרא.

זו הייתה שנה של התמודדות. שנה מאז שד"ר ג' המקסים והאחות פ' הדומעת הגיעו למיטתי לבשר לי הבשורה המרה ולשכנע אותי ארוכות לחתום על טופס הסכמה. לשכנע אותי לא להסתלק בשתי רגליים מהעולם הזה. כי אם הייתי מסרב, כמה ימים ספורים בלבד היו חסרים לקריסת מערכות, והייתי עולה השמימה בין כסה לעשור. נשבע לכם שאלמלא הם (והמשפחה), ההחלטה שלי הייתה שונה, ובוודאי פוסט זה לא היה נכתב.

השיקום מתארך. סיבוכים פה ושם, בירוקרטיות הרבה. אינני יודע אם יש בי כוחות להמשיך בפעילויות המקצועיות המעניינות מחד והשוחקות מאוד מאידך. מציעים לי פרישה מוקדמת ולהתחיל לקבל היום יותר מאשר הפנסיה שאצבור אם אמשיך עד לגיל הפרישה הפורמאלי. כך תקופה לא מבוטלת לפני גיל פרישה, אתחיל להיות פנסיונר (קשה לי לעכל את המילה הזו). כמובן אוכל להמשיך לעבוד בכל עבודה אחרת שארצה, אם ירצו בי. לבטים רבים. לזכות היום בגובה פנסיה שאפילו לא הייתי צובר עד למועד הפרישה הרשמי (כי באקדמיה מתחילים לצבור אותה מאוחר) הוא סידור מפתה. וזה עוד לפני הכנסות מביטוח לאומי (קצבאות נכות וניידות) ולפני קצבאות מחברות הביטוח.

ומצד שני לשוב למחקר שוטף מפרך במעבדה, לשוב לגיוס סזיפי של כספי מחקר, להתחיל הכל מחדש עם סטודנטים חדשים ועם עובדים חדשים במקום אלה שעזבו (כי התייבשו מקורות הממון להעסקה שלהם) - אינו קל במדינה כשלנו. ובוודאי לא קל כמו לצעיר בן 32 שמגיע מפוסט דוקטורט בכל אונו ומרצו, לכבוש לו קריירה מדעית. עשיתי הרבה (הרבה מעבר למה שחלמתי שאעשה עד לפרישה), תרמתי לא מעט תגליות למדע, כתבתי ספרים ומאמרים משמעותיים, לימדתי עשרות מחזורי סטודנטים. במילא רשימת הפרסומים שלי לא תודבק על מצבת קברי. ואת כל אלפי תלמידי לשעבר שמברכים אותי לשלום, במילא איני זוכר גם אם ירצו להספיד אותי. אז אולי זה הזמן לדברים אחרים. להגשים חלומות מוקפאים, בפרק ב' שניתן לי. מה אעשה, עדיין איני יודע.

הרבה הרהורים. החלטות קשות שצריך לעשות בחודש הקרוב. יש כרישים שמחכים בשקיקה לרשת את כסאי וממלכתי, אם רק אואיל להסתלק. זו דרכו של עולם. לא יודע מה אתם הייתם עושים. אולי באמת כדאי לצאת מהאוקיאנוס.

(מדי פעם קוראים חדשים שואלים מה קרה לי ומכיוון שאין לי כוח לספר כל פעם מחדש - הכל פרוס בפוסטים החל מחודש ספטמבר 2013 כאן).