אני מחשיב עצמי לאדם רציונאלי. אך אני בטוח שכל אחד מכם נתקל בדברים שקשה להסביר בצורה רציונלית. במקרים כאלה נכנסות לפעולה "אמונות" שמנסות לעשות את החיים קלים. כן, לומר "יד אלוהים בדבר", או "זהו הגורל" או הקארמה - כל אלה הם דרכים קלות להסביר דברים בלתי מוסברים. אלה המתעבים כל מה שקשור לאמונות בלתי מוכחות ולאפשרות קיומם של דברים אל- או על-טבעיים, מסתפקים באימרה "לכל דבר יש הסבר רציונלי", והם מסוגלים לחיות בשלום עם חוסר הסבר רציונלי מצוי, כיוון שהם יוצאים מתוך נקודת הנחה כי קיים בכל מקרה הסבר כזה - גם אם אין אנחנו יודעים כרגע מהו. בזה מסתיים הענין מבחינתם.

יש דברים שאני ממש לא מבין אותם, אך חלקם ניתן לנתח בעזרת כלים פרוידיאנים ידועים. למשל, אתה יושב בתא שרותים אחד מתוך שישה, שכל אחד מהאחרים פנוי עם דלת פתוחה. מדוע תמיד יש מישהו שכשנכנס לשרותים, הוא חייב לבדוק את תא השרותים הסגור? חסר לו מקום? חמישה תאים עומדים לרשותו, אבל הוא חייב לנסות להכנס לתא הסגור. אז לפרויד וודאי היה הסבר לתופעה הזו.

אבל יש דברים אחרים, שאיך שלא אגלגל אותם, לא אמצא תשובה שתסביר אותם. בפוסט זה אשתף אתכם במספר מקרים בלתי מוסברים, מתוך עשרות שקרו לי. יתכן מאוד שדברים דומים קרו גם לכם, אך אתם מדחיקים אותם מתוך פחד, או מתוך חשש שהסביבה תתייחס אליהם כהמצאה במקרה הטוב, או שתסתכל עליכם כמי שראוי להשלח להסתכלות פסיכיאטרית דחופה.

מכיוון שאני מדען, אני מנסה למצוא הסברים רציונלים לתופעות בלתי רציונליות לכאורה. אבל כאשר קורים דברים בניגוד לחוקי הפיזיקה, גם מדענים של הפיזיקה המודרנית צריכים להמציא תיאוריות של קיום "יקומים מקבילים", או של חלקיקי בוּזוֹנים "אלוהיים", או תיאוריות של "מיתרים" (וכשדברים לא מסתדרים כל כך איתם - הם מעלים את מספר המיתרים וכדומה).

בין אם אתם יודעים על מה אני מדבר כאן ובין שלא, אתם בהחלט עשויים לחשוב שהתיאוריות "המדעיות" האלה (שרובן מבוססות על חישובים מתמטיים, אבל לעיתים גם על מספר הוכחות ומדידות ניסוייות) הן הזויות לא פחות מכל "אמונה" הזויה בעל-טבעי. זה לפעמים די מזכיר לי דוקטורנט חרדי לביוכימיה שהכרתי, שערך עם חברו חישובים לתאריך המדוייק שבו יגיע המשיח. אני מודה שלא יכולתי לרדת לעומקם של החישובים האלה, וגם במשיח אני לא מאמין, ולכן אני מתייחס אליהם כעורבא פרח.

אז הרי מספר ארועים על- טבעיים שקרו לי. אין זה דמיון, גם לא חלום. בכולם נשאר לי תיעוד:

א. בשרותי הצבאי נסעתי בתא מטען פתוח של משאית ובשעת עליה פתאומית משופעת, עפתי לכביש בנסיעה. למרות שהוטחתי בחוזקה כלפי הכביש, חשתי שעוטף אותי מעין "ענן", המפעיל עלי כוח משיכה שלילי חזק, שבלם את עצמת הנפילה. מעין "מצנח" כזה שנפתח ובלם את עוצמת הנפילה. אף אחד, כולל העדים שהיו בסביבה, לא יכול היה להאמין כיצד יצאתי ללא פגע. אפילו לא שריטה. רק "מזכרת" אחת נשארה - מסגרת משקפיים מעוקמת. חווית תחושת כוח המשיכה השלילי  הזה חזרה עליה בנפילות נוספות בחיי, שגם מהן יצאתי ללא פגע. מכיוון שאינני חתול, אין זה מובן מאיליו.

ב. גם כן בשרות הצבאי, לחייל שצעד לעברי נפלט כדור מהרובה. הקליע חדר לנעל שלי ולא גרם לי אפילו לשריטה, אפילו לא חור בגרב. בנעל נשאר למזכרת חור כניסה בקוטר המתאים של הקליע - בלי חור יציאה, אבל הקליע יצא... בניגוד לכל חוקי הבליסטיקה. 

החייל שפלט את הכדור בנוכחות שני עדים נוספים, התחנן לפני שלא אדווח וכי הוא מבטיח לי שיחליף את זוג הנעליים הזה בזוג מתאים משלו. אך מה יכולתי לעשות, להחליף את זוג הנעלים השחורות שלי בזוג נעליים חומות? נשארתי עם זוג הנעליים עם חור הכדור, שהטמנתי אותם בקיטבג שלי עד סוף השירות. השתמשתי בזוג הנעליים השני שלי.  

כשהחזרתי את הציוד ביום השחרור בבקו"ם, חששתי מהאפסנאי שיראה את חור הכדור וישלח אותי למשפט. קצת קשה לצאת בקלות ממשפט כזה ולהסביר מדוע לא דיווחתי על מקרה ירי שכזה. אבל לא. האפסנאי אפילו לא שם לב לחור שבנעל.

לא אפרט כאן יותר, אבל זה מקרה אחד מתוך שני מקרי ירי. משניהם יצאתי ללא פגע. במקרה השני שהיה בטירונות, לפי חוקי הבליסטיקה - הכדור היה אמור לחדור למוחי...

ג. לפני כשלוש שנים נהגתי ברכב החדש שקניתי לפני מספר חודשים, וכשראיתי שאני מתקרב לרמזור אדום בו עומדים שלושה טורים של מכוניות, התחלתי לבלום. אבל כלום..., דוושת הבלמים לא הגיבה... ניסיתי להוריד הילוך, לבלום גם בעזרת הבלם יד... הוא חרק ושום דבר לא קרה ... המכונית המשיכה בנסיעה. הרגשת פחד איום וחוסר אונים ...

ואז כאילו "כוח" אוחז בהגה, מסיט אותו ומתמרן את הרכב שלי בין המכוניות העומדות (ללא פגיעה בהן!) וגורם לרכב לעצור בפגוש של המכונית הראשונה, בטור האמצעי (שבמקרה היה מרווח גדול בינה לבין המכונית השניה שלאחריה) . הפגיעה הייתה שולית (כאילו פגיעה, במהירות אפס....למרות שהכביש היה בשיפוע ירידה חד, כפי שיש רבים כמוהו בירושלים!).

הזמנתי כולי רועד גרר שגרר את הרכב למוסך. בבדיקה לא נמצאה כל תקלה במערכות הבלימה. ביקשתי מהמוסך שיבצעו לרכב מבחן נסיעה ארוכה – שוב לא נמצאה בעיה. 

בכל המיקרים האלה נשאר תעוד. מסגרת משקפיים מעוקמת, נעל עם חור כניסה של כדור בלי חור יציאה, מכונית ששעטה בירידה בלי מעצורים ונעצרה "בקלילות" בפגוש. בעל מכונית הטנדר שנפגעה אפילו לא הגיש תביעה לביטוח. אני הגשתי תביעה לחברת הביטוח שלי. בתביעה תארתי את הארוע כפי שהיה, ומשום מה לא נשלחתי להסתכלות  פסיכיאטרית. חחחח

ועוד ארוע שקרה לפני מספר שנים. אני נוהג לצאת מהבית באופן קבוע בשעה 6:00 בבוקר. יום אחד איחרתי ויצאתי חמש דקות מאוחר יותר. איך שאני נועל את שער הבית, נשמע קול פיצוץ חזק. עליתי על הרכב ונסעתי במסלול הרגיל שלי לעבודה ולאחר חמש דקות הגעתי אל הגשר. מתחת לגשר אני רואה אוטובוס שפוצץ על ידי מחבל מתאבד ובסמוך לו נפגעו מספר מכוניות נוספות שחלפו בקרבת האוטובוס. הרוגים ופצועים, כוחות הביטחון ואמבולנסים התחילו להגיע.

התחלתי לחשוב מה היה קורה אם באותו יום הייתי יוצא כהרגלי חמש דקות מוקדם יותר. מדוע יצאתי דווקא ביום זה כמה דקות מאוחר יותר? כמובן הפשוט ביותר לומר "יד המקרה", אך לדייקן כמוני זה נראה בכל זאת דבר לא מוסבר. דרך אגב מקום הפיצוץ היה בדיוק לאחר הרמזור שבו המכונית שלי איבדה את הבלמים, כפי שסיפרתי לכם. שוב יד המקרה?

יש המאמינים בקיום מלאך שומר. ולאור המקרים הרבים שקרו לי, אם יש דבר כזה (וקשה לי להאמין שיש) המלאך שלי צריך להיות רב עוצמה ביותר. לא?

אחרי שסיפרתי את זה, ולמרות שאני לא מאמין באמונות טפלות, אקיש על העץ ואומר טפו...טפו...טפו, ליתר ביטחון. מישהו אחר, אולי היה אומר "הגומל" ועובר לסדר היום. אולי היה מתחיל לחבוש כיפה ולהניח תפילין, אך יש לי סיבות טובות אחרות לחשוב שאם יש אלוהים, אין הוא מתערב בחייהם של האנשים. אבל אני חייב לציין שאותי דברים כאלה מבלבלים ומטרידים. קשה לי לקבל עובדות בלי להבין ולהבין בלי עובדות.

אביא לסיום מקרה נוסף שקרה לי, הפעם בניגוד לחוקי הפיזיקה והביולוגיה. בילדותי עברתי ניתוח הרניה (שבר). אני זוכר שאח אחד נשא אותי על כפיים לחדר ניתוח. אחת האחיות נתנה לי להריח סם טשטוש שבכלל לא טשטש אותי.

הרופא המרדים דחף לפניי מסכה עם ריח גז מחניק (שאותו לא אשכח בחיים). הוא ציווה עלי לספור עד עשרים ולא נרדמתי (והריח, הריח נורא) ואז לספור מעשרים לאחור. אני לא זוכר מתי הפסקתי לספור, אבל לפתע התחילו הזיות: ראיתי את ראש אחותי הקטנה מרחף ללא גוף על פסגת הר כחול. צעקתי, וראיתי סביב ראשה עיגולי אור צבעוניים בצבעי הקשת מתפשטים מראשה החוצה כמו גלים.

ואז אני שומע את הרופא המרדים אומר לרופא המנתח "עצור. אל תמשיך". הוא כבר התחיל לחתוך אותי לפני שנרדמתי ואז נפלה עלי תרדמה עמוקה.

לאחר הניתוח לא התעוררתי במשך עשרים שעות. הצוות הרפואי כבר התחיל לדאוג. לפתע התעוררתי ופקחתי את עיניי. חרדה תקפה אותי - כי ראיתי את הורי ואחותי הקטנה ניצבים צמודים למיטה למרשות רגליי - אבל במהופך, רגליהם למעלה וראשיהם למטה. עצמתי את עיניי בבהלה ומשפקחתי אותם שנית, ראיתי אותם ואת העולם כפי שאני רואה אותו היום.

לתופעת הראיה במהופך יש הסבר ביולוגי. העיניים של כולנו רואות את העולם במהופך אבל המוח מתרגם את התמונה ומראה לנו אותה בכיוון הנכון. לאחר ההרדמה העמוקה, המוח שלי לא תרגם נכון את התמונה. אבל יש משהו שלא ניתן להסביר. הורי ואחותי עמדו צמודים למיטה שלמרגלותיה היה מעקה עץ במסגרת מתכת (כזה שתולים עליו את גליונות המעקב של החולים). לא ניתן לראות דרך מעקה כזה. אז כיצד ראיתי את רגליהם ונעליהם המוסתרות של הניצבים מעל המיטה ואת גופם המלא וראשם במה שאמור להיות הרצפה?

על תופעת "הראיה מרחוק" (שנחשבת לעל-טבעית) אכתוב בפוסט אחר.

***

למי שמתעניין בנושא, על הקשר שבין מדע אמיתי לתופעות מיסטיות, אכתוב בקרוב פוסט, שבו אמליץ על מספר ספרים רציניים בתחום. לא כתבו אותם אנשי ניו אייג' ומיסטיקה, אלא אנשי מדע מכובדים. ובכלל מי שיצלול במעמקי הפיזיקה המודרנית, בהחלט עשוי לחשוב לעיתים שקיים גבול דק מאוד ודיפוזי בין הפיזיקה ל"מטפיזיקה". למשל, החזרת זמן לאחור כבר הוכחה והודגמה מדעית (אמנם עדיין במסגרת שבריר השניה). אבל חישבו על זה: מה יכולה לעשות חזרה בזמן, בשבריר השניה שבה מתרחשת תאונת דרכים קטלנית?

כתבת המשך על "הפילוסופיה של תופעות על-טבעיות" כתבתי בפוסט החדש הבא. 

מהו תפקיד בית הספר? יותר מאשר הוא אמור לגרום לתלמידים לשנן חומר ולהקנות ידע, בית הספר אמור להיות בראש ובראשונה בית ספר לחיים. להכין את התלמידים להתמודדות עם החיים בעתיד.

לפני מספר עשורים, כשהמדינה הייתה עניה, כשתקציב המדינה והביטחון היו נמוכים בהרבה מאשר היום (למרות שגם אז תקציב הביטחון היה כשישים אחוזים) - המדינה השקיעה בחינוך הרבה הרבה הרבה יותר מאשר היום, ללא השתתפות תשלומי הורים. המדינה ראתה בחינוך את חוזקה התרבותי, המדעי והמדיני בעתיד.

בעבר בכל בית ספר למדו מוסיקה על ידי מורה מקצועי. מכיתה ד' עד ח'.

בכל בית ספר למדו ציור ואמנות , גם כן על ידי מורה מקצועי מכיתה ד' עד ט'.

בבית הספר למדו שעורי מלאכה - שעתיים ריקמה לתלמידי ג'-ד' (בזכות שיעורים אלה אני יודע היום לתפור כפתור ותיקוני לבוש קלים). והבנים המשיכו בשעורי מלאכה בעץ ובנחושת עד כיתה ח', על ידי מורים מקצועיים.

בבית הספר היסודי ממלכתי שלי למדו גם שעורי חקלאות וגננות על ידי מורה מקצועי בכיתות ה' עד ז'. היום אני יודע לטפח את הגינה שלי בעצמי ולא צריך גנן.

בכיתות ז' - ח' למדנו שלוש שעות שבועיות צרפתית כשפה זרה שניה. חבל שלא ערבית, כי בתיכון החליפו לנו ללימודי ערבית (שנתיים ערבית ספרותית ושנה ערבית מדוברת). בבית הספר התיכון דגלו בלימודי השפה הערבית לכל התלמידים, כי אנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

והיו גם הרבה יותר לימודי ליבה ומדעים (פיזיקה, כימיה וביולוגיה חובה לכולם - גם מי שלא עשה בהם בחינת בגרות). האם גם היום ילד בכיתה ה' מסיים ללמוד בשתיים וחצי, ופעמיים בשבוע בשלוש וחצי?

אז המדינה העמידה את החינוך בראש סולם עדיפויותיה אחרי ביטחון, והיום? ... על כך אכתוב אולי פוסט מפורט בעתיד.

***

בניגוד להיום, בכל בית ספר למדו שנתיים לימודי תזונה (שלוש שעות בשבוע) על ידי מורה מקצועי. היום בקושי, אם בכלל לומדים תזונה (הבת שלי למדה בקושי סמסטר אחד והבן לא למד בכלל), אבל היום יש פי-100 יותר מקרי אנורקסיה. ואני לא סתם מציין את הקשר הזה (לא שאני טוען שזו הסיבה היחידה). אבל, לחץ ותחרות היו גם אז (ואפילו יותר, אז התלמידים לקחו יותר ברצינות את הלימודים מאשר היום, והייתה תחרות בין התלמידים). מודעות ל"יופי" היתה גם אז, ודוגמניות שדופות היו מוצגות לראווה גם אז בעיתונים.

הפוסט הזה יהיה מוקדש לזכרונותיי מלימודי התזונה ובעיקר למורה לתזונה שלי. המורה לתזונה הייתה גברת בשנות החמישים לחייה, צנועה, מיושבת בדעתה, שולטת בכיתה ברוגע - עולם התזונה בראש מעייניה. 

זאת לא היא, רק מאוד מזכירה אותה

למדנו איתה בכיתות ו' - ז'. שנתיים שלמות (נו, כמעט שלמות - כפי שאסביר בהמשך). היו גם ספרי לימוד מיוחדים לתזונה ומבחנים.

במשך השנתיים (כמעט) למדנו הרבה לימודי תאוריה - על מערכת העיכול, על אבות המזון ותפקידם, על סוגי פחמימות (טובים ורעים), על חלבונים מלאים וחסרים, על סוגי שומנים (טובים ורעים), על ויטמינים ומינרלים, על צורות בישול (טובות ופחות טובות) ואפילו על עריכת שולחן, קישוטי וסידורי פרחים, ונימוסי שולחן.

אבל לא רק לימודי תאוריה. גם לימודים מעשיים בכיתה ז'. הכיצד? המורה לא הייתה רק המורה לתזונה. היא הקימה בבית הספר מפעל חיים: היא עמדה בראש מפעל הזנה לתלמידים ששני הוריהם עובדים - מסעדת בית ספר. אז לא היה צריך חוק הזנה. בית הספר סיפק שרותי הזנה תמורת סכום סימלי מצחיק.

המורה לתזונה ניצחה על פעילות המסעדה הזו שהיא עמדה בראשה. האמינו לי שהתלמידים אז לא אכלו ג'אנק פוד, שניצל, נקניקיות וצי'פס. אלא, אוכל איכותי, בריא ומזין.

בכיתה ז' כל התלמידים השתתפו בהכנת הארוחות במסעדה, בנוסף לצוות של ארבע עובדות מטבח. במשך ארבעה ימים בשבוע, היו שיבעה תלמידים מבין שלושת כיתות המחזור - פטורים מלימודים ובמקום היו לומדים ועובדים יום שלם במסעדה. יום אחד, אחת לשלושה, ארבעה שבועות.

התייצבנו במסעדה בשמונה בבוקר, חבשנו כובעי טבחים וסינר, והמורה לתזונה לימדה אותנו את עקרונות בחירת תפריטים לארוחות, את עקרונות הכנת המזון ואת עקרונות הבישול.

בהתנסות הזו למדתי הרבה דברים בסיסיים וגם מורכבים. איך לשבור נכון ביצה. איך לחתוך ירקות - פלפל למשל, כדאי וקל יותר לחתוך מהחלק הפנימי כלפי קליפה החוצה, ולא להיפך. איך לחתוך עוף ובשר, איך לתבלן, איך להכין מנות לפי מתכון מדוייק, איך לתכנן כמויות, איך לקשט מנות (כי אוכל אוכלים עם העיניים), איך להכין קינוחים שונים, ועוד הרבה הרבה דברים. כשהיתי סטודנט באוניברסיטה, יכולתי לבשל בקלות בגלל ההתנסות הזאת.

עד היום, עשרות שנים אחרי, אני זוכר את הקינוחים שהכנו. את סלט הפירות העסיסי, את קינוח הגזר המגורד במיץ לימון ונענע, את כדורי השוקולד בקוואקר שיבולת שועל... אך, זכרון הטעם והריח עדיין בפי ובאפי.

אבל לא רק הכנת אוכל למדנו מהמורה לתזונה. כשסיימנו להכין את האוכל, כחצי שעה לפני שהגיעו תלמידי בית הספר לאכול במסעדה - נטלנו ידיים, התיישבנו לשולחן שערכנו אותו בעצמנו ובראשו המורה לתזונה - לאכול ארוחת צהריים, שאנחנו השתתפנו בהכנתה.

לפני שהתחלנו לאכול,  סיפרה לנו המורה סיפורים ואנקדוטות בענייני אוכל ועל נימוסי שולחן. בארוחה עצמה אין מדברים. למשל, סיפרה לנו שיצא לה לאכול עם נכדתה הקטנה בחדר האוכל של קיבוץ גינוסר. באותה ארוחה השתתף דוד בן גוריון שהגיע לביקור, ואכל שם בהתלהבות יתרה.

מזה כמה שנים, מאז שילדיי סיימו לימודיהם בבית הספר - סיום החופש הגדול אינו אומר לי דבר, מלבד שזהו היום האחרון שבו אפשר להינות מעומסי תנועה מופחתים.

נ*גה מתארת בבלוג שלה כיצד ישנם ילדים שמאוד מפחדים שהמורה תשאל אותם מה הם עשו בחופש הגדול. וזה הזכיר לי את החופש הגדול שלי כילד.

ובכן בילדותי ביליתי שני מחזורים בקייטנה (שהיו שישה שבועות מתוך השמונה של החופש הגדול, כולל יום תשעה באב).

ובכן התמזל מזלי שהשתתפתי לא סתם בקייטנה, אלא בקייטנה איכותית, דאז - קייטנת אגד. באותם זמנים אבא שלי היה שכיר באגד ולאחר מכן חבר אגד. הקייטנה הזו התקיימה בסככות על חוף הים.  ומי היה המדריך שלי בקייטנה? אורי דביר. כן זה אורי דביר האגדתי מנקודת חן. מדריך טיולים מוסמך. אתם וודאי יכולים לתאר לעצמכם איזו חוויה גדולה היתה זו בשבילי איתו. שהוא גם היה אדם נפלא ורחב אופקים. לא רק סתם נהג אוטובוס, חבר אגד. חוץ מטיולים, סיפורים ושירים מהעולם - עשיתי בהדרכתו ארנק אמיתי איכותי מעור, ועבודות נחושת נפלאות.

אורי דביר, ז"ל

לימים כשהייתי סטודנט, הייתי אני עצמי מדריך וחובש בקייטנת אגד. זה היה נפלא בשבילי להיות שם מהצד המדריך.

השתתפות בקייטנת אגד הייתה מושא קנאה לילדים שאבא שלהם לא עבד באגד. בעצם זה לא מדוייק, כי הקייטנה הייתה פתוחה גם לילדי השוטרים. אתם וודאי יכולים לנחש מדוע ילדי שוטרי תנועה זכו בפריווילגיה הזו, וזה כמובן מגעיל. אבל, לא שמעתי אז תלונות,  לא כתבות בעיתון, גם אף לא מילה בדו"ח מבקר המדינה.

היום הקייטנה הזו פתוחה לכל דורש. אך, עם התמסחרותה, כבר איני בטוח יותר באיכותה.

ברכות לתלמידים ולמורים לקראת שנת הלימודים החדשה.

והפוסט הבא, כפי שהבטחתי, יהיה על המורה לתזונה שלי וכיצד בגללה (ובעצם יותר בגללנו) כמעט עפנו מבית הספר.

תוספת עריכה

כיצד ניתן לדעת שהיום הסתיים החופש?

הפוסט הזה היה למעלה מעשרים דקות ברשימת הפוסטים החדשים, במקום חמש דקות או פחות כרגיל.

מזה זמן שצריכת שוקולד מעוררת מחלוקת. מצד אחד הוא עתיר קלוריות, שומן רווי וסוכר, ולכן אינו מומלץ לבריאות השיניים ובוודאי לא לאנשים עם עודף משקל או סוכרתיים. מצד שני קיימות עדויות  שלצריכה מוגבלת של שוקולד מריר ללא תוספת סוכר, עם אחוז גבוה של מוצקי שוקולד (60% ומעלה), עשויה להיות תועלת בריאותית. ובכן מחקרים חדשים חיזקו את הטענה האחרונה. צריכה קבועה של שוקולד (לא כל שוקולד - קראו בכתבה) או אבקת קקאו מורידה את לחץ הדם, את התנגודת לאינסולין של חולי סוכרת ואת הכולסטרול הרע. אבל עיקר העיקרים הוא שצריכה קבועה שלהם מעכבת את הירידה ביכולת החשיבה ואובדן זיכרון  ומשפרת את יכולת החשיבה במבוגרים. לפי מחקרים מדובר על עיכוב של כעשר שנים בהופעת תופעות שיכחה (דמנציה).

השפעת מוצרי קקאו על לחץ הדם

בני שבט הקוּנה האינדיאנים  ממרכז אמריקה ידועים כבעלי לחץ דם תקין והם שותים 4 כוסות משקה קקאו ליום. מדענים שיערו שחומרים המצויים בקקאו ומכונים פלבנולים הם אלה שממתנים ומורידים את לחץ הדם. הפלאבנולים מעוררים בגוף את היצירה של חומר כימי המכונה ניטריק אוקסיד - אשר מרחיב את צינורות הדם ולכן נגרמת ירידה בלחץ הדם. 

מאמר סקירה חדש שפורסם לפני כשבוע על ידי ד"ר קרין רייד וחבריה, בכתב העת המדעי היוקרתי Hypertension מסכם 20 מחקרים מדעיים שנערכו לבדיקת השפעת חומר הפלבנול (flavenol), המצוי בשוקולד ובקקאו.

כל המחקרים האלה שכללו כמעט 900 נבדקים בריאים, מצביעים בודאות שצריכה יומית של שוקולד עשיר בפלאבנול (אחוז גבוה של מוצקי שוקולד ) או אבקת קקאו - מורידה את לחץ הדם. מדידת לחץ הדם כוללת כידוע שני ערכים: הערך הגבוה (המכונה הלחץ הסיסטולי - מיצג את לחץ הדם בצינורות הדם בעת התכווצות הלב) והערך הנמוך (המכונה הלחץ הדיאסטולי - מייצג את לחץ הדם במערכת כלי הדם כאשר הלב נמצא בהרפיה). לחץ דם תקין הוא 120/80.

אבל, תוצאות המחקרים השונים הראו שונות מסויימת ביניהם בהשפעת השוקולד על שני ערכי לחץ הדם, והיא תלויה גם במינונים שנבדקו בפלבנול שבשוקולד ובאורך התקופה שנבדקו באנשים. אבל כולם הראו ירידה קטנה יחסית (אבל משמעותית) בשני ערכי לחץ הדם:  משהו שנע בין 2.5-10 יחידות בלחץ הדם הסיסטולי וירידה ממוצעת של בין 2.5-5 בלחץ הדם הדיאסטולי. טווח השינוי בלחץ הדם  תלוי בתנאי הניסויים שנערכו (וכפי שאציין בהמשך, תנאי הניסויים השונים לא היו אחידים) הירידה הייתה גדולה יותר כאשר השוקולד היה דל בסוכר. כמו כן התוצאות היו במקצת טובות יותר אצל אנשים צעירים מגיל 50.

הירידה בלחץ הדם אינה גדולה, אבל ההבדל בין קבוצות הנבדקים לבין קבוצות הביקורת שקבלו שוקולד לבן או אבקת קקאו נטולי פלבנול - הם משמעותיים מבחינה סטטיסטית. יש לציין שגם סגנון חיים כמו  שתית יין אדום, דיאטה ופעילות גופנית מורידים את לחץ הדם בשיעור דומה כמו הפלבנול, ולכן לשילוב של צריכת פלבנול שבמוצרי קקאו  עם פעילות גופנית, ודיאטה נכונה - עשוי להיות אפקט ירידה גדול יותר של לחץ הדם (מה שאנחנו מכנים בלשון מדעית - אפקט אדטיבי או  אפילו סינרגיסטי).

יש לזכור שהמחקרים האלה נערכו בבני אדם נורמלים בעלי לחץ דם תקין. וידוע שגם לירידה קטנה מהערכים הנורמלים של לחץ הדם, יש משמעות בירידה במידת הסיכון להתקפי לב ושבץ מוחי.

כמה שוקולד או אבקת קקאו צריך?

ראשית מדובר על שוקולד המכיל לפחות 50% מוצקי קקאו וכל המרבה באחוז מוצקי הקקאו הרי זה משובח (70-90%). טבלית שוקולד אחת של חפיסת שוקולד בת 100 גרם מכילה 6 גרם שוקולד.

אז כמה צריך כדי לקבל ירידה מקסימלית בלחץ הדם? אז זהו, כרגע לא ברור כמה. כאמור היו הבדלים מהותיים בתנאי הניסוי של המחקרים השונים והבלתי תלויים שנערכו.

ראשית היה הבדל במשך הזמן שעקבו אחר לחץ הדם במחקרים השונים. בחלקם נעשה מעקב בן 8 שבועות בעקבות צריכה יומית של שוקולד או קקאו. באחרים נערך מעקב בן 13 שבועות. שנית, בין המחקרים השונים היה הבדל באחוז מוצקי השוקולד שניתן לנבדקים וגם הבדל בכמות טבליות השוקולד שניתנו - בין חצי טבליה לחפיסת שוקולד שלמה בת 100 גרם + טבליה אחת נוספת. לפיכך לא ניתן להשוות בין המחקרים השונים וכרגע לא ניתן לדעת מהי צריכת השוקולד היומית הדרושה כדי לקבל את התוצאה הבריאותית הטובה ביותר. לשם כך דרושים מחקרים מבוקרים נוספים כדי לדעת את זה.

אבל לגבי צריכת הקקאו הדרושה - אנחנו יודעים יותר, כי בניסויי ההשפעה על לחץ הדם ניתנו כמויות מבוקרות של מספר מיליגרמים נתון של פלבנולים המצויים באבקת קקאו. אבל המחקרים נעשו על אבקת קקאו מסויימת ואחוז הפלבנולים עשוי להיות קצת שונה בין אבקות קקאו מחברות שונות.

אז באיזה כמות של פלבנולים בקקאו מדובר?

חלק מהמחקרים שבדקו את ההשפעה של אבקת הקקאו כבר נערכו על כמויות יותר מדוייקות. הם נערכו על ידי שימוש באבקת קקאו שעברה סטנדרטיזציה - כלומר מדידה של כמות מדוייקת של פלבנולים באבקה. ובכן לגבי כמות הצריכה הדרושה למיתון לחץ הדם דרושה כמות של 520-990 מיליגרם פלבנולים (חצי עד גרם אחד). זה בהחלט מתאים לכמות שתית הקקאו של שבט הקונה האינדיאנים - 4 כוסות שוקו ביום.

אבל ההפתעה הגדולה ביותר - קקאו משפר את הזיכרון ומונע התפתחות שיכחה.

מדובר במחקר הזה שפורסם בכתב העת המדעי היוקרתי Hypertension. מצרף את התקציר המקורי (אפשר לדלג כי אני אדבר אחריו על המחקר):

Benefits in Cognitive Function, Blood Pressure, and Insulin Resistance Through Cocoa Flavanol Consumption in Elderly Subjects With Mild Cognitive Impairment: The Cocoa, Cognition, and Aging (CoCoA) Study.

Source

University of L'Aquila, Department of Life, Health, and Environmental Sciences, Viale S Salvatore, Delta 6 Medicina, 67100 Coppito, L'Aquila, Italy. [email protected].

Abstract

Flavanol consumption is favorably associated with cognitive function. We tested the hypothesis that dietary flavanols might improve cognitive function in subjects with mild cognitive impairment. We conducted a double-blind, parallel arm study in 90 elderly individuals with mild cognitive impairment randomized to consume once daily for 8 weeks a drink containing ≈990 mg (high flavanols), ≈520 mg (intermediate flavanols), or ≈45 mg (low flavanols) of cocoa flavanols per day. Cognitive function was assessed by Mini Mental State Examination, Trail Making Test A and B, and verbal fluency test. At the end of the follow-up period, Mini Mental State Examination was similar in the 3 treatment groups (P=0.13). The time required to complete Trail Making Test A and Trail Making Test B was significantly (P<0.05) lower in subjects assigned to high flavanols (38.10±10.94 and 104.10±28.73 seconds, respectively) and intermediate flavanols (40.20±11.35 and 115.97±28.35 seconds, respectively) in comparison with those assigned to low flavanols (52.60±17.97 and 139.23±43.02 seconds, respectively). Similarly, verbal fluency test score was significantly (P<0.05) better in subjects assigned to high flavanols in comparison with those assigned to low flavanols (27.50±6.75 versus 22.30±8.09 words per 60 seconds). Insulin resistance, blood pressure, and lipid peroxidation also decreased among subjects in the high-flavanol and intermediate-flavanol groups. Changes of insulin resistance explained ≈40% of composite z score variability through the study period (partial r(2)=0.4013; P<0.0001). To the best of our knowledge, this is the first dietary intervention study demonstrating that the regular consumption of cocoa flavanols might be effective in improving cognitive function in elderly subjects with mild cognitive impairment. This effect appears mediated in part by an improvement in insulin sensitivity.

גילוי נאות: את המחקר הזה שנעשה על ידי קבוצת מדענים גדולה מימנה חברת מוצרי קקאו ושוקולד. אך את המחקר ערכו מדענים ורופאים רציניים ודוברת האגודה האמריקאית לתזונה, דוקטור מרי אן ג'ונסון, ציינה שלמרות המימון ושאחד המדענים מועסק בחברת הקקאו, אופן המחקר ותוצאותיו נראים מהימנים. גם כל מאמר לפני שמתקבל לפרסום, בכל כתב עת מדעי, עובר בחינה של 3-4 סוקרים מומחים בלתי תלויים.

במחקר זה נבדקה השפעת שתיה יומית של 3 כמויות של אבקת קקאו: כמות נמוכה, בינונית וגבוהה - על היכולות החשיבתיות (קוגנטביות) של 90 אנשים מבוגרים בריאים, הסובלים מבעיות אובדן זיכרון. 

נבדקה השפעת שתיה יומית של קקאו על אנשים אלה במשך 8 שבועות. היכולת הקוגנטיבית והזיכרון נבדקו במספר מבחנים פסיכולוגיים:

הראשון מכונה בדיקה מינימלית של המצב המנטלי (MMSE),

והשני, שטף דיבור (שטף ורבאלי).

מה היו התוצאות?

במבחן הראשון לא נמצאו הבדלים בתוצאות הבחינה בין קבוצת שותי השוקו לבין קבוצת הביקורת. אבל, שותי השוקו השלימו את הבחינה מהר יותר. בנוסף, שותי כמות השוקו הגדולה השלימו את הבחינה מהר יותר משותי השוקו בכמות הבינונית.

במבחן שטף הדיבור התקבלו אפילו תוצאות משמעותיות הרבה יותר, כפי שנמדד במספר המילים של הנבדקים בדקה לעומת קבוצת הביקורת (אלה שלא שתו שוקו ולמעשה שתו משקה "שוקו" נטול פלבנולים):

שותי כמות השוקו הגדולה - דיברו בממוצע 8 מילים יותר לדקה.

שותי כמות השוקו הבינונית - דיברו בממוצע 5.1 מילים יותר לדקה.

שותי כמות השוקו הקטנה - דיברו בממוצע רק מילה אחת יותר בדקה.

כלומר, כל המרבה בשוקו הרי זה משובח. לא נבדקה השפעה של שתית שוקו בכמויות גדולות יותר.

הרמה הבסיסית של ערכי לחץ הדם והפרמטרים של חילוף החומרים היו דומים בין כל קבוצות הנבדקים במחקר הזה. אבל בעקבות שתית השוקו - בקבוצות השותים בכמות בינונית וגדולה, נצפו גם ירידה בלחץ הדם (10 יחידות בממוצע), ירידה בעמידות לאינסולין (עמידות לאינסולין מאפיינת חולי סוכרת) וכן ירידה בכמות הכולסטרול הרע (LDL) בדם.

לכן החוקרים חושבים שההשפעה החיובית של השוקו על הזיכרון אינה ישירה, אלא נובעת מירידה בלחץ הדם, בעמידות לאינסולין ובכולסטרול.

מחקרים אחרים שנעשו בעבר הצביעו על כך שצריכת קקאו לא רק עשויה לשפר זיכרון של אנשים שכבר סובלים מאובדן זיכרון, אלא לדחות אפילו בעשר שנים את תחילת הופעת אובדן זיכרון ושיכחה (דמנציה).

 אז גבירותיי ורבותיי - מהיום משקה שוקו אינו רק משקה ילדים. אבל השתמשו באבקת קקאו מרוכזת, ללא תוספת סוכר. הוסיפו על פי טעמכם ממתיקים ומעט חלב (אפשר גם לוותר).

לרוויה ולבריאות

אחרית דבר לקוראי הבלוג. באחרונה פרסמתי בבלוג סידרה של פוסטים בענייני בריאות ותזונה. מכיוון שהבטחתי לכם פוסטים גם בנושאים אחרים (ראו רשימה בשוליים הימניים), אעשה פסק זמן בנושאי התזונה והבריאות. אל דאגה אני אשוב אליהם. אבל לפני פסק הזמן הזה בנושאי התזונה, אפרסם בפוסט הבא זכרונות אישיים מהמורה לתזונה שלי, על מפעל החיים שלה בבית הספר, על דברים שהתלמידים היו מתים וצריכים ללמוד היום.... ועל הסיום העגום של ההיכרות שלנו עם המורה לתזונה, שבגללו כמעט עפנו מבית הספר. יהיה מעניין.

ראשית מזל טוב לישראבלוג.

שנית, כפי שכתוב בכותרת, את הפוסט הזה כותב בלוגר (שאמנם כותב כאן שני בלוגים) אבל ממש טירון - בקושי 9 חודשים לבלוג הזה. חודשיים וחצי לבלוג השני. אז לכבוד יומולדת 11 של ישראבלוג, אכתוב כאן כמה מילים על חוויותי בישראבלוג -  פחות או יותר בהתאם לשאלות המנחות כאן.

אבל, היות ואני מדען - מדען הוא מדען, ולכן אגלה לכם כאן על "ניסויים מדעיים" שעשיתי כאן בישרא על הקוראים בישרא ועל הקוראים בתפוז. כן, בלי להרגיש עשיתי כאן ניסויים ואתם הקוראים עזרתם לי לבצעם, ללא ידיעתכם. אל תכעסו - כשתקראו על כך תבינו.

רקע קצר על הבלוגים שלי.

כאמור אני כותב שני בלוגים. את הבלוג הראשון (זה שאתם קוראים עכשיו) פתחתי כאמור רק לפני כתשעה חודשים. מהו הבלוג הזה? קשה לי להגדיר. אני יכול רק לומר מהו לא:

אז הוא לא בלוג מדעי או מדעי פופולרי, למרות שהכותב מתבסס על עובדות מדעיות.

הוא לא בלוג פילוסופי מקצועי, גם לא פילוסופיה בגרוש.

הוא לא יומן אישי טיפוסי, אבל לפעמים קצת כן.

הוא לא בלוג סיפורים או שירים, אבל אם תחפרו בו תמצאו בו גם קצת מהם.

הוא לא בלוג נחמד, כי הוא מרגיז אי אלה אנשים (ועל זה אכתוב קצת בהמשך).

אין הבלוג עוסק ברכילויות, גם לא בחשיפה עצמית ובכל זאת יש כאן כמה דברים על עצמי ועל משפחתי. 

ולבסוף - אין כאן תחרויות, לא הגרלות, ולא פרסים.

מין בלוג שכזה, הנופל בין הכיסאות ובכל זאת ממשיך לקום.

את תמצית האופי של הבלוג, אתם יכולים לקרוא בכותרת שמציגה את הבלוג. ואם אתם ממש מתעניינים, מי שעדיין לא קרא, מוזמן לקרוא את מה שכתוב באודות הבלוג.

אך בקצרה אומר שהבלוג הזה נפתח כדי לדון על מיתוסים, אמונות ודעות קדומות - בהתייחסות לעובדות. בעיקר לעובדות מדעיות. בתור שכזה הבלוג מרגיז קהלים של קוראים המדירים את רגליהם מכאן. כבר כתבתי בעבר שקוראים דתיים כבר כמעט לא נכנסים לכאן (בערך מהפוסט השלישי או הרביעי). חלק גדול מהם גם אם ירצה, לא יוכל להכנס לכאן - עקב טכנולוגיה אינטרנטית של צנזורה דתית.

בשל כך גם החלטתי שלפחות הבלוג הזה לא יהיה פוליטי. לכן פתחתי בנפרד ( לפני קצת יותר מחודשיים) את הבלוג השני, שהוא בלוג ביקורת אקטואליה - שמו בישרא "דע-א-קטואליה".

מה הייתה משמעות הכינויים שבחרתי לי בשני הבלוגים?

קנקן התה (כינויי כאן) - הושאל ממשל קנקן התה של ראסל. ואם אתם נורא רוצים לדעת משהו על קנקן התה, תצטרכו לקרוא בקישור "אודות הבלוג" - בשוליים הימניים למעלה. אין אני רוצה לחפור כאן.

חץ ופרח (כינויי בדע-א-קטואליה) הוא מובן מאליו. בתור בלוג ביקורת אקטואליה סטירי למחצה - אני שולח חץ או פרח לארועים או לאנשים או למוסדות, שכיכבו בחדשות השבוע.

את הרעיון לחץ קיבלתי כנראה באופן מודע למחצה ממדור שפורסם פעם במוסף עיתון הארץ "חץ מסילבי קשת". אבל כדי להיות מקורי, החלטתי גם לחלק פרחים כשמגיע. כפי שאתם וודאי יודעים - קצת קשה לחלק פרחים בארצנו, ואני צריך להתאמץ נורא בשביל זה.

 מה עברתי במהלך הזמן שבו אני כותב את הבלוגים?

 כשפתחתי את הבלוג הזה, ראיתי שבקטגורית הבלוגים, קטגורית מדע וטכנולוגיה כללה אז בקושי 50 בלוגים מהם רק 4-5 פעילים, אחד הוא בלוג פרסומת למוצרי אופטיקה, וכמה אחרים שהקשר ביניהם לבין מדע וטכנולוגיה הוא בערך כמו הקשר בין חלום למציאות. לכן לא ציפיתי להרבה מבקרים בבלוג רציני שכזה (אני מתכוון רק לנושאי הפוסטים כמובן).

למעשה, הבלוג הזה אף פעם לא הגיע לרשימת הבלוגים הפעילים. אך מספר פוסטים הגיעו לרשימת הפוסטים החמים. לא, אף פעם הם לא היו שם יותר מיומיים ולפעמים היו שם רק שעתיים. גם בדרך כלל הם היו בתחתית הרשימה ומקסימום באמצע. ובכל זאת זה משהו. בתשעה חודשים הבלוג עבר את ה-14,000 כניסות. אמנם זה לא מעט,  אבל בוודאי גם לא מתקרב למספר הכניסות החודשי אל חלק מהבלוגים כאן בישרא.

אמנם כתבתי כאן כבר 101 פוסטים בתשעה חודשים, שזה 2-3 פוסטים בשבוע, אבל אם נחלק את מספר הכניסות במספר הפוסטים, אז מדובר בממוצע של קצת פחות מ- 150 כניסות לפוסט, וזה קצת פחות נראה מרשים.

אבל אם אני משווה את מצב הבלוג לבלוג השני - המצב כאן טוב יותר, למרות שאני משקיע שם לא פחות מאשר כאן. שם מספר הכניסות והתגובות צנוע באופן משמעותי מאשר כאן. שם מספר המנויים והקוראים הקבועים קטן פי-6 מאשר כאן.

נשאלת השאלה מדוע? ובהחלט השקעתי מחשבה על כך. אמנם הבלוג שם רץ פי-3 פחות זמן, ובכל זאת. והרי מסקנותי:

- כנראה מרבית הקוראים בישראבלוג כבר חולים מענייני אקטואליה. לשם מה הם צריכים בלוג, כאשר שומעים כל היום חדשות וקוראים בעיתונים? כדי לראות מה הייחוד של בלוג - צריך פעם להכנס אליו כדי להחליט. אך מה לעשות? לא כל כך נכנסים.

- לבלוג חשיבה חופשית היה יתרון: 10 פוסטים היו במומלצים (שזה בדיוק 10% מהפוסטים שכתבתי כאן) ומערכת ישרא  גם עזרה לקדם ארבעה פוסטים נוספים, שהיו השראה לנושא החם. הבלוג דע-א-קטואליה לא זכה אף פעם להיות במומלצים ולמרות שכתבתי בו מספר פוסטים בנושא החם, הוא עדיין נשאר נחבא אל הכלים. 

- יתכן שההבדל נובע גם מכך שמספר הפוסטים השבועי גדול כאן מאשר שם. אבל מה הטעם לכתוב יותר אם לא קוראים אותך יותר?

אז מבלי שהרגשתם, עשיתי ניסוי ופרסמתי במקביל אותו פוסט בשני הבלוגים. היה זה פוסט בנושא הכרזת המכללה באריאל כאוניברסיטה. נושא שגם קשור למדע וגם קשור לאקטואליה. אתם יודעים מה יצא ההבדל? אותו פוסט זכה כאן לפי-10 יותר כניסות ותגובות. אז תגידו, האם זהו אינו ניסוי מדעי אובייקטיבי המדגים את ההבדלים בין התייחסות הקוראים בישרא לשני הבלוגים? 

תשאלו אם כך מדוע איני מאחד את שני הבלוגים, ובצדק. אז אומר לכם: בכל פעם שאני כותב פוסט שמעצבן מישהו מהמנויים הוא מבטל את המנוי. אז מדוע שמישהו שאני מעצבן אותו בנושא פוליטי יפרוש מבלוג מדעי- פילוסופי, או להיפך?  תאמינו לי, זה קורה כמעט אחרי כל פוסט מעורר מחלוקת. לשמחתי על כל מנוי או קורא קבוע שפורש, מצטרפים 2-3 מנויים חדשים. 

בכל מקרה מדובר כאן בשני בלוגים שלאחד יש ביקוש בינוני ולשני ביקוש צנוע. ובכל זאת אני ממשיך להשקיע ולכתוב. האם אתם מצליחים להבין מדוע? קשה לי להשיב בעצמי. 

ובכלל נראה לי שרוב הקוראים בישרא מתעניינים הרבה יותר בנושאים אחרים ויש לי גם הרגשה שבני דורי הם מיעוט כאן. נראה לי שישראבלוג היום שייך כבר בעיקר לנוער ולצעירים - למרות שיש לי גם קוראים מקבוצת גיל זו, ואני בהחלט שמח על כך. 

 מה התפקיד של הבלוגים על החיים שלי?

זוהי בעצם חזרה על השאלה מדוע אני כותב כאן. ראשית אני כותב הרבה מאוד במקצועי כמדען - אך זוהי כתיבה מקצועית שרק אחוז קטן מהאוכלוסיה יכול להבין אותה. מדובר בקהל יעד של מדענים וסטודנטים שלומדים בתחום. כדי להתרענן , חשבתי לרדת ממגדל השן ולנסות לכתוב גם לעמך -בשפה שאני מאוד משתדל שתהיה מובנת לכולם. וכיוון שאני גם צריך לפרוק איפושהו את תסכוליי כאזרח על התנהלות הענינים והמוסדות במדינה שלנו, התחלתי לכתוב גם בלוג ביקורת אקטואליה.

את סיבת כתיבת בלוג האקטואליה יותר קל להבין. אבל מי שמתענין במדע פופולרי יכול לקרוא בכתבי עת מתאימים או באתרי אינטרנט שכאלה. אז מדוע צריך בכלל בלוג מדעי? התשובה לכך היא שמי שקורא כאן יודע שבבלוג הזה אני מחבר בין המדעים המדוייקים לעניינים הקשורים לרוח ולחברה. וזה אני חושב הייחודיות שלו.

ציינתי שאחד היעדים הוא דיון בדעות קדומות ומיתוסים בהיבט המדעי. יש החושבים שאני רוצה לנפץ את אמונותיהם, או האידיאולוגיות שלהם בעזרת עובדות מדעיות. זה נכון שמתנהל כאן דיון כזה, אבל ככל שאני כותב כאן יותר ויותר, אני רואה ששום עובדה מדעית או מחקר רציני, אינו מזיז אף אחד מאמונותיו או מהאידיאולוגיה שלו. גם אם אני מביא  הוכחות שעכשיו יום ולא לילה, מיד קמים עלי כאלה שיטענו טיעונים כמו: "כל פעם יוצאים מחקרים האומרים אחרת", או "בעוד אלף שנה המדע יוכיח שאני הוא שצודק", או בסגנון:  "לא יעזור לך כלום - עכשיו לילה ולא יום". ויש כאלה מהסוג השלישי, שכשאינם יכולים להתמודד עם העובדות - פשוט משמיצים. כמו: "אני לא מאמין כמה טיפש יכול להיות המדען הזה, בטח הוא מקסימום איזה דוקטוראנט", ובחור בן עשרים למשל (שאם לא שרת בצבא, וכך נראה לי, אפילו לא סיים תואר ראשון, אם הוא בכלל לומד), טוען שהוא מבין בעניין כמו פרופסור לפחות, וכמעט מבקש ממני תעודות.

בענייני דת, אמונה, אידיאולוגיה, דעות קדומות - כנראה אי אפשר לשכנע אף אחד בשום עובדות מדעיות, כאשר הוא לא מוכן לזוז מדעותיו. אז מדוע אני בכלל דן בסוגיות כאלה? הסיבה פשוטה: רוב התגובות לפוסטים הן של המתנגדים (שלפעמים מאוד "צעקנים"), אבל הרוב הדומם קורא, חושב ומקבל. ואני בעצם כותב למי שכן מוכן לתת מחשבה שניה, אבל לשם כך צריך לקבל את הידע. בכך בלבד דייני. אין אני מתכוון כאן לשנות אף אחד מאורח חייו - כל אחד לוקח אחריות על חייו. אני כן פועל להפריך שטויות ושקרים מדעיים שמנסים להפיץ כל מיני מסיונרים אידיאולוגים חסרי אחריות - כאן או בבלוגים שלהם. כמובן רק כשפוסט שלהם מגיע למומלצים. זה כנראה מאוד מרגיז חלק מהם - תגובות כאלה ראיתי בעיקר בפוסטים שעסקו באבולוציה ובצמחונות.  לידיעת כולם - עדיין לא סיימתי לכתוב בתחומים אלה ובתחומים רבים אחרים.

מתי אני כותב? 

בדרך כלל על חשבון שעות השינה בלילה או לפנות בוקר. לתגובות אני עונה במשך כל שעות היום, בזמנים שאני מתפנה מעט. 

עם איזה בלוגר/ים יצרתי קשר מיוחד?

זו לדעתי השאלה הכי מעניינת. ראשית התחלתי לקרוא בבלוגים מסוימים בישרא עוד לפני שהתחלתי לכתוב בעצמי - לפני כשלוש שנים. היו בלוגים שהגבתי להם בתדירות גבוהה ואפילו יצרתי קשר מייל עם חלקם הקטן. אבל, מאוד התאכזבתי כשלאחר זמן, לכשהפסיקו לכתוב - מחקו את הבלוג שלהם עם כל התגובות - שסתם "בזבזתי" זמן בכתיבת תגובות מפורטות בבלוגים שלהם.  

ובכלל אני לא מבין את התופעה שאם מישהו מחליט להפסיק לכתוב כאן, מדוע הוא צריך למחוק את הבלוג. בקטגורית "מדע וטכנולוגיה " שאני כותב, למעלה מתשעים אחוז מהבלוגים בקטגוריה אינם פעילים יותר מזה זמן רב מאוד והם אינם נמחקים. אינני מבין את עניין המחיקה ואני חושב שזה די מעליב למחוק תגובות של קוראים שהשקיעו זמן בקריאה ובתגובות שנמחקות.

 בהחלט אני מרגיש שיש קשר מיוחד ביני לבין מספר בלוגרים וגם הם יודעים את זה, אך כפי שכבר כתבתי פעם, אין אני נוהג לציין כאן שמות - כפי שלא תראו אצלי את רשימות הקוראים ונקראים. אני מאמין בשמירת פרטיות.

אני מרגיש צורך לספר, שוב ללא ציון שם, שהיה לי קשר וירטואלי מיוחד עם בלוגר מסוים והקשר הזה נפסק מבחירתו - בין השאר, כי ללא מתכוון, כנראה פגעתי בו ואכזבתי אותו, וזה מצער אותי מאוד. ספק אם הוא בכלל קורא כאן דברים אלה וחבל.

ניסוי נוסף שעשיתי: השוואת האימפקט של הבלוג שלי בישראבלוג לעומת האימפקט בכתיבת בלוג בפלטפורמה אחרת.

כשהתחלתי לפתוח בלוג, הססתי בין ישראבלוג לבין תפוז - בחרתי בישרא. אבל ממש לאחרונה, רציתי לעשות ניסוי. פתחתי בלוג חדש בתפוז , בקטגורית בריאות וסגנון חיים, שמכונה חשיבה אחרת. פירסמתי בו מספר פוסטים קודמים שפרסמתי כאן בעבר, וכן פוסט אחד שפורסם במקביל בישרא ותפוז. אז בואו תראו את ההבדל במספר הכניסות והתגובות:

נו מה אתם אומרים? לכתוב בישרא שווה הרבה יותר מתפוז. מדובר כאן בנוקאאוט. אין בכלל להשוות את אחוז החשיפה - לפחות לגבי כמובן.

אז ישראבלוג, עם כל הקיטורים כאן למעלה - כבוד.

יומולדת שמח

נכתב לרגל פרסום הפוסט הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=5&blogcode=13428612

תוספת עריכה

נחמד. הפוסט הזה בעמוד הראשון בחיפוש בגוגל: