כבר זה זמן מה שבמוזיקה הישראלית מדברים על טרנד "החזרה למקורות" - עיסוק במוזיקה יהודית , בין אם על ידי מוזיקאים שחזרו בתשובה באופן רשמי (כמו אביתר בנאי) וכאלה שמתעסקים בזה מתוך עניין תרבותי/אינטלקטואלי (כמו ברי סחרוף). אבל תחת המטרייה של הטרנד יש כל מיני ניואנסים, וחשבתי לדון קצת למה קל לי להתחבר למוזיקה מסוימת שעוסקת בדת/רוחניות, ולמה יש לי תגובה ממש רעה למוזיקה שלכאורה באה מאותו מקום. 

באופן מסורתי, מוזיקת רוק נתפסה כ"אנטי דתית" - כל הקטע של סקס, סמים ורוקנרול. המוזיקה שצמחה על רקע תרבותי של אינדבדיאוליזם, שחרור מיני ואנטי ממסדיות מן הסתם עוררה אנטגוניזם אצל נציגי הדת הממוסדת- כמו בשנות ה - 60 המוקדמות שכמרים שמרנים ארגנו שריפות ענקיות של תקליטי רוק. אבל עם השנים, בהם הרוק התמסד והממסד הבין ש "If you can't beat them, join them" עלו כל מיני שילובים של רוק ומוזיקה דתית. לי, ולחלק גדול מאוד של שוחרי רוק אלנטרנטיבי, שילובים כאלה לרוב מעלים תגובת מיאוס אוטמטית. מאחורי כל תחושת בטן יש בדר"כ כמה סיבות, וחשבתי קצת לפרט מהן בבואי לדון במוזיקת רוק "דתית":

א. מימד ההטפה. זהו כמובן המימד הכי בולט ומפריע. אף אחד לא אוהב שצועקים עליו, במקום לדבר אליו, וככה מרגישה לי רוב המוזיקה הדתית הקיימת, לא משנה מאיזו דת. בד"כ האדם המאמין כל כך מתלהב שהוא רוצה לסחוף אותך בחוויה, והוא לא מבין איך יכול להיות שאתה לא קולט את זה כמוהו. דוגמאות מובחרות (לא שחסר): "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן, וכמעט כל שיר דיסקו חסידי שקיים.

ב. מימד הקיטש. חווית הדת היא חוויה רגשית מאוד חזקה, וככזו יש נטיה מאוד ברורה לגלוש לקיטש- לביטוי שהוא נטול אירוניה ומבקש להגיע ל"שיא הרגש". בכלל קיטש מאוד נפוץ בהקשר דתי - גם בהקשר האסטטי - למי שאי פעם ראה מדונה בוכיה או תצלום של הבבא סאלי  זה לחלוטין ברור. "רוק נוצרי" נוטה לקיטשיות רבה לטעמי, ע"ע "אוונאסנס" בימיה המוקדמים. כנ"ל לגבי שירים של חוזרים בתשובה, כמו השירים האחרונים של מאיר בנאי.

ג. מימד הפשטנות. זהו המימד שהכי בעייתי לכמת, והוא תלוי בטעם האישי, שהרי מה שבעיני אדם אחד הינו פשטני מדי בעייני אדם אחר  הינו מתוחכם, אבל בכל זאת אנסה לפרט. בשביל הרבה אנשים, תפיסת עולם דתית היא תפיסה עולם של שחור לבן, ולפיכך שיריהם נוטים לשקף זאת. זהו הסעיף למשל שבעיני מפיל חלק (אבל לא כל) מהיצירות של אמנים כמו עמיר בניון, שהוא מוזיקאי מחונן ביותר אבל שנוטה לאמירות מביכות ביותר בבפשטנות שלהם, גם בעיתון וגם דרך השירים עצמם. עוד דוגמא היא אצל חלק ממוזיקאי הקאנטרי מהצד הפונדמנטלי יותר של המפה. 

עכשיו שמיפינו מה בעייתי, נעבור לדבר על המוזיקאים שלדעתי מתחמקים באלגנטיות מהמלכודות הנ"ל, ואתחיל במוזיקאי שיצא לי לראות אותו בהופעה שנה שעברה. בכל ביקורות ההופעה של וובן האנד, נפוצה המילה "חוויה דתית", וזה לא במקרה. דיוויד יוג'ין אדורדס , מנהיג להקת וובן האנד, הינו בנו של מטיף בפטיסטי, מהסוג שמנהל עצרות התעוררות באוהלים במהלכן אנשים קמים אחוזי אקסטזה ומתחילים "לדבר בלשונות". במהלך חייו הוא נע על ציר של כפירה ואמונה, דבר שבולט עוד במוזיקה של להקתו הקודמת "16 horsepower" ' כמו בשיר הזה שעוסק כולו בחווית ההתקרבות לכיסא הכבוד.

גם בגלגול האחרון, שהינו אמוני יחסית, יש משהו עדיין מן החוסר נחת שמונע מהמוזיקה הדתית של אדוארדס מלהיות משעממת או בנאלית, כמו שקורה לחוזרים בתשובה שרק רוצים לשתף כמה מסופקים הם עכשיו. השילוב של מוזיקת אינדאסטריאל ונויז עם קאנטרי ומוזיקה אינדיאנית הינו שילוב מספיק בלתי צפוי מספיק להרחיק אותו מהמיננסטרים, ומה שעל הנייר נשמע רע עובד בפועל באופן מדהים, במיוחד בהופעה.  אני זוכרת שגם קראתי בשעתו כמה ביקורות מצד אנשים שלא אהבו את ההופעה (לא מצאתי דוגמאות זמינות ברשת כשחיפשתי), ומה שמעניין הוא שמה שהפריע להם בהופעה הוא אותו אלמנט שהפך אותה למהנה בעיני וגם מבקרים אחרים, והוא האינטנסיביות שגובלת במימד מופשט- שמאפיינת את המוזיקה של וובן האנד. 

ולסיום שיר עם ריפים של הבי מאטל ואקורדיון שילוב של סוף הדרך. גם פה המלים דתיות- 

"The Lord on my behalf does pray

אמן שאני מאוד אוהבת, שבנתיים הספיק לפתח הסתייגות מהתיוג כמוזיקאי דתי הוא סופיאן סטיבנס. סטיבנס מוכר ואהוב  גם בארץ, אבל באופן לא מאוד מפתיע שמתי לב שכמעט אף פעם לא משמיעים מוזיקה מהאלבום בעל התמות הדתיות שלו "seven swans". אני דווקא מאוד מתחברת לטון שנוקט סטיבנס בשיריו שהוא מדבר על אמונה - טון אינטימי, הססן מעט. במקום צעקות שנועדו לכל העולם אנו מקבלים חלק מדיאלוג שקט ואישי, שהמקבילה שלו בעולם המוזיקה הישראלית נמצא למשל במוזיקה של אביתר בנאי. 

הדבר היפה במיוחד אצל סטיבנס היא שמורגש שמעבר היותו מוזיקאי, הוא גם סופר שסיפוריו הקצרים התפרסמו בכל מיני מגזינים סיפרותיים. הוא מסוגל בשיר אחד לבנות סיפור שלם על אהבה צעירה, התמודדות עם מחלה ואובדן, והלבטים הדתיים שהחוויה גורמים לו

אמן נוסף שנמצא על הציר המטוטלתי בין אמונה לכפירה הינו אלן ספרקהאוס, הסולן של לואו, עוד להקה שהתמזל מזלי לצפות בהופעה בארץ. ספרקהאוס ושותפתו ללהקה שהיא גם אשתו, מימי פארקר, גדלו על רקע מורמוני בעיר דולות' מינסוטה, המקום שהתייחסתי אליו בעבר כ"החור ממנו בוב דילן ברח בשנייה בה היה בוגר מספיק". לא ממזמן קראתי את דברי החוכמה הבאים: "לעולם אל תבטח בדת שייסד אדם לבן בארה"ב". לפני הרבה שנים ראיתי את הפרק שעשו יוצרי סאות'פארק (שבהמשך יצרו את המחזמר שובר הקופות "ספר מורמון")  על הדת המורמונית, והנחתי שהיוצרים הגזימו כמנהגם בהצגת הנושא. ואז יצא לי לקרוא ולראות עוד דברים שקשורים למורמונים (בייחוד את הספר האישה ה-13  ומלאכים באמריקה ), וגיליתי שככל שמה שהוצג באותו פרק נראה יותר מופרך, כך הוא יותר קרוב למציאות. אז נכון שקל מאוד לצחוק על השגעונות של דתות אחרות בעוד לקחת את הדרישות הדתיות שאיתן גדלת ברצינות גמורה, אך באמת שהגירסא המורמונית לנצרות נראת בעיני מאוד מעיקה, מועקה שעולה גם במוזיקה של "לואו". בסיבוב ההופעות שקדם לזה שבו צפיתי ב"לואו", סבל ספרקהאוס מהתמוטטות עצבים. התוצאה נשמעת מאוד ברורה באלבום שנוצר בתקופה זו drums and guns  . ספרקהאוס פונה לאל נקמן, אל קטנוני הדורש ממנו לבצע מעשי אלימות בשמו. משבר אמונה מעולם לא נשמע כ"ך מצמרר.

אגב, יש סרט דוקומנטרי שדן במשבר של ספרקהאוס, ואת הנאמנות שלו בכל זאת לעיר הולדתו דולות', שמצטלמת כמו פארגו.

לא היית בטוחה אם אני צריכה לכלול את האמן הבא, מכיוון שהוא די מוכר ולכן ממש לא צריך את הקידום שלי, וגם כי יש מלא מקומות שמתייחסים לקשר בינו לדת, אבל בכל זאת אי אפשר לדבר על רוק ודת בלי להתייחס לניק קייב. קייב בעיני הוא האדם שמצליח לאכול העוגה ולהשאיר אותה שלמה - הוא בו זמנית בועט בהכל, אבל תמיד נשאר מחובר לשורשים. כמובן שבמהלך הקריירה הארוכה שלו הוא עבר כל מיני התפתחויות - מהניהליזם הפאנקיסטי של האלבומים המוקדמים, לסוג של השלמה בוגרת יותר באלבומים המאוחרים יותר. התנ"ך והברית החדשה הן עבור קיב מקור בלתי נדלה להתייחסויות, והיכולת שלו לשלב בין הזוהמה לקדושה הינו ייחודי לו. לכל מי שחשב שקייב התרכך עם השנים, האלבום הזה שהוא בין האחרונים מוכיח אחרת 

מי שבעצמו עבר כל מיני תהפוכות ביחס לדת, אשר משתקפות בבחירת השירים שהוא מבצע הוא ג'וני קאש. הקאבר הזה הוא בין הטובים מתוך פרויקט שכולו ברמה גבוהה. הגאונות של קייב במטאפורה של הכיסא החשמלי ההופך לצלב, שהופך לכיסא הכבוד ראוייה בעייני למאמר שלם, שלצערי אין לי פה מקום אליו. 

ויש אמנים שבמסעם הרוחני כבר עברו את השלב של לבטים מייסרים, והגיעו לאתאיזם. מי שממש אפשר לעקוב אחרי שלבי ההתפתכחות מהדת הינו דיוויד באזן. הוא התחיל כשהוא קשור לקולקטיב  הדתי "משפחת דנילסון" תחת השם "פדרו האריה" אך לאט לאט כשהחל לעבור לכיוונים יותר אישיים, עבר להופיע בשמו.

ג'ני לואיס עושה שימוש בשירת גוספל בצורה אירונית לשיר שירים על אכזבתה מהדת

כמו במקרה שפתחתי, של דיוויד יוג'ין אדוארס, מי שמנהל דיאלוג עם אלוהים מעולם לא ממש מפסיק את הדיאלוג, גם כשהוא ברוגז וגם כשהוא שולם. אמן שהלך לצד השני ואז חזר, אבל לא בדיוק באותה צורה,הינו ג'ון דרניל . בספרו של שמעון אדף "פנים צרובות חמה " צירף אדף פלייליסט באינטרנט לספר, שיצר לכאורה אחת הדמוית בספר. קודם כל, נורא אהבתי את הרעיון של לכתוב לדמות פלייליסט. שנית כל, בגלל הבחירות של אדף, ובייחוד ב"מאונטין גאוטס", נהייתי בטוחה שהוא הנפש התאומה האובדת שלי. רק התאכזבתי טיפה שהוא לא בחר שיר עם נימה דתית יותר של דרניל, שלדעתי הייתה תואמת יותר לספר, שעוסק בין השאר בהתמודדות עם התגלות והעדרה בעולם, למרות שאני מאוד אוהבת את love,love love מתוך הפלייליסט שלו. 

בעוד האלבומים המוקדמים עוסקים בעיקר בכתיבה אוטוביוגרפית, על בריחה מבית אלים וסביבה דתית ודכאנית, האלבומים המאוחרים יותר פונים דווקא לעסוק בתכנים דתיים, במיוחד האלבום "The Life of The World to Come" שכל שיר בו מבוסס על פסוק מהברית הישנה או החדשה.

והערה קטנה לסיום: נכון , הייתי עסוקה ולא היה לי זמן לכתוב. אבל תודו שזהו פוסט ארוך ומושקע, אז היה שווה לחכות, לא?